מישור החוף מכוסה כולו הבל דביק, ושוועת תושביו עולה מפניהם המיוסרים בסובם ברחובות. בכל קיץ נדמה כי כזאת עוד לא הייתה – ואיך לעזאזל יכלו לחיות כאן אנשים לפני המצאת המזגן? כשאני מוציא את כף רגלי מאזור מוגן, מייד אני חש את גלי-הלחות החמים והעכורים, מַכּים בי כאילו נכנסתי לחדר הדוודים של ספינה בשיא מאוצה. טיפות קטנות של זיעה נולדות בכל שקע, מצטברות וזולגות לאיטן, מדביקות את קפלי העור זה לזה. אני מאט את הליכתי, מחפש צל-עץ קרוב להסתתר מתחתיו. ותחושת המיאוס מצטברת לה לאט, לאט אבל בטוח, כמו שיפעת הגרגירים בתחתיתו של שעון-חול.

אישה קשישה פוסעת מולי, כפופת-גו, גוררת אחריה עגלת קניות משובצת ומהוהה. היא עוטה חלוק בהיר ופרחוני שדהה משָנים, ופניה מסיכה חרוצת קמטים. בילדותה ודאי התרוצצה בקיץ רענן של ארץ רחוקה, ועתה היא נאבקת בשקט בחומו המצמית של אוגוסט ים-תיכוני. היא עוצרת לרגע, שולפת מכיס חלוקה ממחטה מפוספסת ומוחה את רקותיה, נאנחת בלי קול ושבה לצעוד בכבדות במעלה הרחוב הלוהט. לבי נחמץ בי, אך למרות זאת אני ממשיך ללכת, הלאה משם.

רגלי נושאות אותי אל המכבסה, ליטול את בגדיי שהפקדתי עימם לפני כשבוע. אני נכנס, מצפה למשב קור רענן, אך מתאכזב. הכובס עומד מאחורי דלפק פורמייקה מוכתם, וזיעתו מטפטפת בטיפות גדולות על המשטח הממורט. הוא נוטל אלונטית קטנה ומדובללת ומספיג את מצחו, ואז שופך באוזניי את סאת ייסוריו. מסתבר שהמזגן החדש שרכש במיטב כספו בתחילת הקיץ לא עמד עוד בעומס. ליבו פקע, ואין רופא בנמצא. טכנאֵי-המזגנים עמוסים יותר מתמיד, ואי אפשר לקבוע ביקור-בית לפני סוף השבוע הבא. אני נד לו במחווה מעושה של השתתפות בצער, ואז מרים את שק הכביסה שלי וממהר לצאת אל הרחוב הלח. מצפה לבריזה רעננה שאולי תבוא – אך לא.

בדרך אל הכספומט חולפת אותי אם צעירה, ילד בן כחמש שנים אוחז בידה, מבעט ומצווח. בידה השנייה היא נושאת תינוק, ומצמידה אותו אל חזה המתנשם. פניה אומרות ליאות אין-חקר, והיא משדלת את הילד בדברים רכים לעצור מבכיו, אך הוא אינו שועה לה. לפי מלבושיה היא באה מאחת משכונות דרום העיר, ופניה לבית החולים הקרוב. היא צועדת בנחישות דרך האוויר הסמיך, אבל עיניה עייפות כאילו כבר הלכה כמה מילין מביתה, כברת דרך ארוכה בלהט הכבשן. לרגע עמדה והיטיבה את לפיתתה בתינוק. ואז המשיכה גם היא, והילד המייבב בעקבותיה, ואף הם נעלמו מן העין במורד הרחוב.

כעת אני נכנס למכולת של הפנר הזקן ושק הכביסה עדיין בידי. אמרתי אומר לקנות לי רק לחם וחריץ גבינה, וכמה תפוחים מזן יונתן. המיזוג אינו מורגש כלל, ומאוורר וותיק מנסה להפיח רוח חיים באוויר שבחנות, בהצלחה מועטה ביותר. הפנר שולף בדל-עפרון מאחוריי אוזנו ומחשב בקול רם וביידיש. אחר-כך הוא נושא אלי עיניים לחות, מוצץ את עפרונו ורוטן בקול – על החום, על הלחות, על חוסר-הנימוס של לקוחותיו הצעירים. אני מודד לידיו כמה מטבעות ויוצא מן המכולת, לפני שישוב לספר לי על ילדותו בבסרביה. לא הגיע כבר הזמן שיפתחו פה איזה טיב-טעם, או למצער אמ:פמ?  

הטיול שלי כמעט ותם, נותר לי רק עוד לעבור בבית המרקחת ולקבל חפיסת כדורים תמורת מרשם. הדרך מן המכולת לבית-המרקחת קצרה היא, אך עתה היא נראית ארוכה כלולב. האוויר כמעט ותוסס: ריחות באושים עולים מערימת-זבל שנשתכחה ליד המכולת, וזוג חתולים רזים נובר בין השאריות בתנועות איטיות. ליד בית-המרקחת יושבת נגנית האורגנית, אישה כבדת-גוף ובעלת שפמפם קטן. היא פורטת בעייפות על הקלידים, וכוס הקלקר שלצידה ריקה לגמרי. אני נכנס לבית המרקחת, ושם המזגן עובד דווקא, אבל פניו של הבעלים חמוצים מתמיד. אני ממהר להמיר את המרשם שבידי בקופסת הגלולות, ויוצא גם משם, בואכה דירתי שלי, מפלט ממוזג וקריר בתוך להט החרב המתהפכת.

ועכשיו אני נכנס הביתה, מגיף את הדלת ומסובב את המפתח פעמיים בחור המנעול. מניח את הכביסה בארון, את הכדורים על המדף, ואת הגבינה במקרר, פושט את בגדיי החמוצים וצועד אל המקלחת. זרם המים הקרירים שוטף ממני את עקבותיו של החוץ הנורא, ומשיב חיים לנפשי. אני יוצא, מתנגב, לובש בגדים קלים, ובא לחסות בצל המזגן. הרוח העולה ממנו נושבת קרירה, ואני מתכרבל בעצמי, משתבלל, מתנקז לתוך מציאות חלופית צוננת ונעימה. מסביב הומה הסער, בחוצות צועדים פנסים אדומי זקן, אנשים גוררים רגליים על המדרכה הנשקפת בעד חלוני, ופניהם ייאוש ועייפות. ולי קריר. ולי נעים. ואני – בתוך עצמי אני גר, עם קולו המונוטוני של המזגן, המגרגר כחתול שבֵעַ. ולא אצא מכאן עוד, עד שלא יבוא הסתיו לעירנו.