כבר במונית, בדרך משדה-התעופה שונפלד לברלין העיר, הבנתי שאני באירופה. יש לה, ליבשת הישנה, מראות, ריחות וצבעים השונים לחלוטין מאלו של ישראל הים-תיכונית. שני גוונים שולטים בעוז בתמונת-הנוף הנפרשת מחלון המונית. מחד – ירוק של עצים, דשאים, שיחים ומשוכות. ומאידך – אפור של לבֵנים, של כבישים, ושל מזג-האוויר.

אני מגיע למלון ומתמקם בחדר, מסדר את חפציי בארון ומביט סביב בנחת. והנה פורצת מבעד הדלת שותפתי למסע, ת' המופלאה, שהגיעה ממינכן לפגשני בעיר הבירה. ת' זו היא בריה אנרגטית ונמרצת מאין כמותה, והחדר הופך באחת ממעוז היקיוּת שהיה זה-לא-מכבר, לפסטיבל צבעוני של שמלות, חגורות ותמרוקים. ואז היא אוחזת בידי וגוררת אותי ללא שהיות מן החדר אל החוץ השוקק, מן הקירות הלבנים אל בליל של מראות, ריחות וצבעים שלא הכרתי.

פנים רבות לה, לברלין. בנייני הממשל ניצבים בכובד-ראש ממלכתי, מזכירים למתבונן את ההוד וההדר של פרוסיה הישנה. שדרות רחבות נמתחות ביניהם והמוני אדם יושבים בבתי-קפה ולוגמים משקה חם, ממש כמו בימי רפובליקת וויימאר העליזים. בעיר המערבית יש רחובות של חנויות יוקרה שאינם נופלים במאום מהשדרה החמישית בניו-יורק – אבל ת' לוקחת אותי לברלין שלה, אל שכונות הפועלים של העיר המזרחית שהפכו בשנים האחרונות למשכן סטודנטים ואומנים: המיטֶה, קרויצברג ופנצלאוארברג.

כאן אנחנו מוצאים רחובות קטנים וסמטאות נחבאות, חצרות עם גינות מטופחות, ושלל חנויות ובתי-קפה שלוחשים באוזניו של ההלך: בוא, היכנס, עלעֵל והתרשם, שב לנוח קמעה לפני שתצא שוב לשוטט. ת' מושכת אותי לחנות של בגדים מיד שנייה ומחליפה שלושה זוגות מגפיים וחמש חצאיות בעוד אני מעיין בספר ישן על תולדות הסנדלרות. המחירים סבירים בהחלט ואנחנו יוצאים משם עמוסי שלל, ומתיישבים תחת עץ תרזה בפתחו של בית-קפה מחודש. ת' משיבה את נפשה בנקניקיה מתפקעת, ואילו אני מכרסם סלט שמעליו פוזרו עלעלים של פרחי-מאכל.

פתאום השמיים מתקדרים והשמש שליטפה אותנו ברוך נעלמת מאחורי חשרת עננים אפורה. גשם מתחיל לטפטף ואנחנו מתעטפים בשמיכות שהוכנו בדיוק לשם כך על-ידי הבעלים. זה הזמן ללגום תה חם עם הרבה סוכר ולהמתין בסבלנות עד שתחזור השמש. ברלין של תחילת ספטמבר היא עיר הפכפכה: בן-רגע יכול האור המסמא להתחלף בקור עז, ובתוך שעה שב המצב לקדמותו והשמש יוצאת ללהֵט כאילו כלום.

ובכל מקום תמים לכאורה מציץ פתאום שריד לתקופה הנאצית. מול המלון שלנו שלט: כאן היו תחילה משרדי "חברת היהודים", ואחר-כך מפקדתו של אייכמן, ממנה יצאו פקודות ההשמדה לכל רחבי אירופה. ליד תחנת הרכבת התחתית של וינטנברגפלאץ אנחנו יושבים על ספסל ולועסים קורי-וורסט ברלינאי, מרימים עיניים והנה עוד שלט: מפה התחילו את דרכם הטרנספורטים למחנות המוות. על סִפּו של בית ברובע מיטֶה טבועות חמש לבנים זהובות, ועליהן שמות דיירי הבית שגורשו לפולין ושם מתו. וכמובן אנדרטת השואה המצמררת, צביר של אבנים שחורות שזורות שתי וערב, לא רחוק משער ברנדנבורג הגאוותן ומֵרְכֵּבֶת-המתכת שלראשו.

התקופה הקומוניסטית מציצה אלינו מתוך הרמזורים: באלו של העיר המזרחית יש דמויות ירוק-אדום אחרות מהמוכרות לנו. האיש האדום פורש ידיים לצדדים כאומר "אין מעבר!". ואילו הירוק פוסע ברגל קלה כשכובע משונה לראשו. המקומיים מכנים אותם אַמפֶּלמֶאנשֶן, "אנשי הרמזור", ואחדים מהם אומרים את המילה בקול מלטף, כולו געגועים לעיר המזרחית של לפני האיחוד, שבה אולי היו החיים פשוטים יותר. וישנם גם בתי-קפה ישנים, בטעם של פעם, בלי תחכום מודרני מִשל המערב. מזון בסיסי ובירה פשוטה, ולחם רגיל שברגילים. אנחנו יושבים באחד כזה, לא רחוק מצ'קפוינט צ'ארלי, נשענים על שולחן עץ מהוה ומחורץ, לוגמים קפה ותוהים מי ישב כאן לפנינו.

ועוד קצת שוטטות בעיר, וגם כמה מוזיאונים מפוארים ומרשימים, ועוד בית-קפה, ועוד מסעדה, ועוד ספסל בשמש בכיכר שוקקת. ועוד קצת קניות, וסמטאות חביבות, ושדרות רחבות. בעצם רציתי לכתוב פוסט משעשע – על החדרנית שהתעקשה לפרוץ לחדרנו כל בוקר בשמונה כדי לנקותו, ונדהמה כל פעם מחדש לראות שאנחנו עוד ישנים. על הישבן שקפא לנו כשרצנו בגשם שוטף מתחנת הרכבת התחתית למלון, ואיך המטריות התהפכו לנו ברגע הכי לא מתאים. על ניסיונות שיחה בגרמנית רצוצה עם מלצרים אטומי-מבט. אבל איכשהו זה לא יצא. ברלין לא יצאה לי משעשעת. הרבה היסטוריה, הרבה הוד והדר, הרבה יופי, אבל לא כל-כך הרבה הומור. אולי ככה זה אצל היקים. ואולי צריך לשוב לשם, כדי לחטט בין הסדקים ולמצוא קצת צחוקים. אני בהחלט מתכוון לעשות זאת.