מי שעיין בפוסטי האחרון, המתאר במשיחות מכחול נוגות ברלין סתווית, הכורעת תחת עומס ההיסטוריה, וודאי מצקצק בלשונו. וכי שלחנו את דודינקא שלנו לברלין דווקא בעיתות פסטיבל פולסום יורופ כדי שיהגג לנו כאן על סמטאות קטנות ועל בתי-קפה ציוריים? ומה עם ליטרת הבשר שלנו???2 ובכן, לא אלמן ישראל, ולפיכך הכינותי מראש פוסטון קטון שיקדש כל כולו לפעילות הפולסומנית דנן. הקריאה אינה מומלצת לבעלי לב רך.

רק עוד דבר קטן לפני שאני מתחיל. אני גאה לפרסם כאן לראשונה פוסט זה במסגרת שיתוף פעולה ייחודי בין בלוגי לבין הבלוג ה(מאמם). למי שאינו מכיר – מדובר בבלוג הפופולארי ביותר באטרףדייטינג, המסקר בעקביות את סצנת המסיבות וההשתרללויות בעירנו. כל מה שתמיד רציתי להיות ולא אהיה, כל מה שתמיד מתתי לעשות ולא אעשה. גופות חטובים המחוללים נטולי-חולצה על רחבות לצלילי די.ג'יי עופר ניסים, מסיבות חשק פרטיות וחשאיות של מיטב הגברברים השווים בת"א... והנה פנה אלי כותב הבלוג, אלי, שאלפִּי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי, והציע לי לפרסם אצלו פוסט מפרי עטי. אתם לא מבינים באיזה כבוד מדובר!!!!!1 אז עכשיו זה בא. פוסט זה יתפרסם במקביל בשני הבלוגים, המאגניב והחנוּני, ובא לציון גועל-נייפש מרוכז.

טוב, אחרי הקדמה ארוכה וטרחנית שכזו, אין לי ברירה אלא לגשת לעיקר. ובכן, בברלין, מסתבר, יש שתי שכונות אומואיות – שונברג ופרנצלאוארברג. שונברג עושה רושם של שכונה קצת יותר מהוגנת, ואילו פרנצלאוארברג נראית הרבה יותר צעירה ותוססת. כך לפחות מבחינת הבתים, החנויות והמסעדות. האמת, אין לי מושג אם זה משליך גם על אופייה של האוכלוסיה האגזוזנית בכל שכונה, וזאת משום שהתמקדתי בבילויים החד-מיניים של שונברג בלבד, ואילו בפרנצלאוארברג בעיקר שתיתי קפה. אז מי שרוצה מסמך יותר מקיף וממצה על בילויים אומואיסטיים בברלין יצטרך לשלוח אותי לשם פעם נוספת.

המלון בו שהיתי, מלון זילטר-הוף המכובד, ממוקם בשונברג – בדיוק במַקום בו עמדה המפקדה של אייכמן בתקופת השלטון הנאצי. האם יש כאן רמז כלשהו שהייתי צריך להבין? אתמהה. מכל מקום, ליד המלון עומדת ה"סְטים-סאונה", אחת מהסאונות היותר נחשבות בעיר, ואילו מולו ניצב קוממיות ה"מֵייז-וורלד", המתגאה בתואר "המבוך האירוטי הראשון בעיר". במילים אחרות – משהו כמו הסקסי-שופ שלנו ברחוב דיזנגוף: משלמים, עוברים דרך וילון מסמורטט, ונכנסים למין מבוך של תאים שם עומדים הומונים לבושים ומחכים שמשהו טוב יקרה. גם הסאונה וגם המבוך נדגמו על ידי והוכרזו כמאכזבים. אבל אולי הם פשוט החווירו אל מול עוצמתו של הפסטיבל הפולסומאי.  

פסטיבל פולסום יורופ התקיים בצומת הרחובות ולזרשטראסה ופוגרשטראסה, לא רחוק ממוצשטראסה, ובמרחק הליכה מהמלון. רחובות אלה הינם צירים מרכזיים בהוויה ההומואית של שונברג, והם מלאים במגוון מסעדות, חנויות ובתי-קפה המותאמים במיוחד לקהילתנו הקדושה. עוד לפני הפסטיבל מַלְאָה העיר שלל דובים, שרירנים ועוֹטֵי-עור זיפניים, שגדשו את הרחובות הנ"ל ובצוק העתים נשפכו גם קצת לכיכרות ולסמטאות הסמוכים. וכך אפשר היה לִצפות למרגלות הקה.דה.ווה, בית-הכלבו המפורכס של ברלין, בחבורות של אופנוענים גלוחי-ראש הלועסים קוּרִי-ווּרסט בהבעה מהורהרת, וזאת לתדהמת המטרוניתות הכבודות שחלפו במקום. אכן, תמונות קשות.

הפסטיבל עצמו התגלה כשונה למדי מאחיו הבכור, הלא הוא פסטיבל פולסום המקורי של סן-פרנציסקו (שעל ביקוריי בו אפשר לקרוא כאן וכאן). אל"ף-כל, הוא הרבה יותר קטן – רק איזה רחובצ'יק ורבע, ולא שישה-שבעה בלוקים כמו באמריקע. בי"ת-כל, הוא הרבה פחות פרוע: בסן-פראנציסקו מסתובבים לא מעט בחורים ערומות לגמרי, או רק עם איזו רצועת-עור סמלית על החזה ופרינס-אלברט בצ'ופצ'יק. ואילו בגרמניה המקסימום-חשיפה זה ישבן ענוג ושעיר שמציץ דרך חור המנעול, וגם זה לא קורה הרבה. וגימ"ל-כל, בברלין היו הרבה פחות כוסונים מחוטבים, מעוצבים, מוקפצים ומוקפדים, והרבה יותר הדוד-של-השכן-ממול עם כרס בירה קטנה וזקן לא-ממש-גזום. אבל שני דברים בכל זאת משותפים לפסטיבל הבכור ולאחיו הצעיר: הרבה גברברים מסוג גבר-גבר לבושים בעור, והרבה שמחת-חיים מתפרצת, חופשית וחייכנית וחסרת-גבולות.

וזה הזמן לציין שלמרות קטנותו, הפולסום-חיקוי הזה הוא פי אלף יותר שַאווה ממה שיש בארץ, שזה פשוט כלום. בתור חובב של הז'אנר אני יכול לחפש חגיגות כאלה מהסוג שאני אוהב רק בחו"ל, כי בתל-אביב אהובתי אין שום דבר שדומה לזה. יש המון מסיבות של צעירים שזופים וחטובים, מרוטי-חזה ובלי חולצה, כמו שמדווח תדיר הבלוג ה(מאמם), ואף לא מסיבת-סליז אחת של דובוני-עור. וכשכבר מנסה להתארגן לו ערב הקמת מועדון הדובים הישראלי, אז לא דובים ולא יער. וכך אני נידון בימי שישי לשבת לבד, בחושך, עצוב ומר, גלמוד וקר, כמו פולניה מבית-טוב, ולחגוג רק כשאני נוסע לחו"ל. ובמחשבה שנייה, אולי זה לא רעיון כל-כך גרוע, כי כנראה לא הייתי עומד בחגיגות בסגנון ברלין יותר מפעם ב-.

ת' המופלאה, שותפתי למסע שידעה שאני מתכנן לצאת לחגוג בלילה שאחרי הפסטיבל, החליטה לעשות מעשה – גררה אותי לחנות של אביזרי עור וכפתה עלי בכל מיני אלות ושבועות לרכוש לי לפחות משהו קטן, שיכניס אותי לאווירה. וכך, בהינף כרטיס אשראי, שרפתי שלוש-מאות אוֹירוֹ על כמה פריטים שאם אענוד לארוחת ערה"ש אמא פשוט תתעלף. רכישית מצוינת לכל הדעות.

באותו ערב ובערבים הבאים יצאתי לסייר בין רוב קובות-החטא ההומוניות של שונברג. כמו מבקר-מסעדות דקדקן הקפדתי לנסות לחזור לכל מקום פעמיים, בשני ימים שונים, כדי שהסיקור יהיה מדויק ככל הניתן. להלן, בקצרה, צרור רשמים.

w ניו אקשן: קראתי רבות על הבר הזה ופיתחתי מלאן ציפיות. אבל כשהגעתי לשם, לא רק שהיה ריק לגמרי, אלא גם הברמן הנאצי עוד העז לצעוק עלי שאני חייב לקנות שתייה לפני שאני מתחיל להסתובב. או במילותיו בנות האלמוות: דריקינג ביפור לוקינג! ואני שואל – האבנ'ת דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף? למותר לציין שלשם לא חזרתי.

w  קונקשן: כאן בכלל היו לי ציפיות מפה ועד יהופיץ, וכגודל הציפיות כך גודל הכריות. בכניסה גובים כסף, מחתימים טפסים, עושים פרצוף, ובסוף משחררים אותך לחלל שמזכיר את המועדון בו רקדנו דיסקו במסיבת הסיום של כיתה ו"ו שלוש. ואכן כמה גרמנואידים טוטאלי פָּאתֶט הידסו שם וניסו לחקות את ג'ון טראבולטה בלי הרבה הצלחה. ירדתי לקומה התחתונה וסוללת הדארק-רוּמז המרשימה הייתה ריקה כמעט לגמרי. נו, שוין, גם לשם כבר לא חזרתי.

w מוּצ'מאנז: המקום הזה (בר? פאב? מועדון?) נראה מאוד מבטיח, אבל כשהתקרבתי הסתבר לי שעושים שם סלקציה לפי דְרֶס קוֹד. במילים אחרות, אין כניסה למי שאינו לבוש בעור מכף-רגל ועד ראש. או כמו שאמר לי הבריון בכניסה: קַיינֶה ג'ינס! חזרתי לשם למחרת, בתקווה שיסירו את הסגר, אבל אז השתרך מול הכניסה תור ענק כמוהו לא ראתה אפילו שפחה חרופה על הים. אז ויתרתי, אך נותרתי מסוקרן. בביקור הבא אני חוזר לשם לבדוק הקלו המים.

w ווּף: כאן העניינים כבר התחילו להתחמם. כמו שכולם יודעים, "ווּף" היא קריאת הקרב של הדובים, והבר הזה בהחלט מנסה למתג את עצמו כמרכז לקהילה הדובית של ברלין. בערב הראשון בו ביליתי שם הייתה נוכחות קצת דלילה, גם בפאב עצמו וגם בדארק-רום שבאחוריו. אבל למחרת היום היה שם מה שהמקומיים קוראים "נייקד פארטי", לאמור – מסיבה בעירום. לאמור – כולם מתפשטים, ו... אתם יודעים. אז חזרתי לשם גם פעם שלישית כעבור מספר ימים. ה"ווּף" בהחלט מקבל מקום של כבוד ברשימת ההמלצות שלי.  

w פרינצקנֶכט: זהו אחד הפאבים הגדולים שראיתי בברלין, עם נוכחות מרשימה של פולסומאים כמעט בכל ערב, גם בערבים היותר חלשים של השבוע. כשהמקום עמוס במיוחד, ההמונים נשפכים אל המדרכה, ואפשר למצוא שם כל מה שהלב נוהה אחריו: דובונים שריריים ושעירים משלל סוגים ומינים, בתלבושות שונות ומשונות, כיד הדמיון הטובה. פשוט ללקק את האצבעות. גם כאן, כמו שמקובל בברלין, יש קומה תחתונה עם כמה דארק-רומז, אבל הפעילות שם משום-מה קצת חלשה ביחס לעומס בקומה העליונה. אולי למעלה יש פשוט המוני זוגות מאוהבים שלא מחפשים בכלל אקשן? האמת, אין לי מושג. גם כששבתי לשם לאחר כמה ימים נרשמו אותם ממצאים. אז בסך-הכול זהו מקום נחמד ומומלץ, אבל שוב – גם כאן עדיף להנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב.  

w שוֹינֶה: פאב לא מאוד גדול, די עמוס, ובקומתו התחתונה דארק רום חביב, תוסס ומלא פעילות. בשני הביקורים נרשמו אותם ממצאים, ואף חזרתי פעם שלישית כדי לאושש את הנחותיי. פגשתי שם כמה חבר'ה ממש על-הכיפאק, כולל דב אחד נחמד שמאוד רצה, אתם יודעים, אבל לצער שנינו היה שיכור מדי מכדי שבאמת אפשר יהיה לעשות משהו. בסיכומו של עניין אני מכתיר את השוֹינֶה בתור המקום שלוקח בענק, ומעניק לו שלושה דובונים בסולם דודינקא.

ומה עוד? לא הלכתי למסיבות הרשמיות של פולסום (פרוורטס, פיג), כי... כי בסופו-של-דבר אני כנראה לא נורא אוהב מסיבות (האם עכשיו תצא בת קול משמיים ותכסח אותי?). כאמור, גם פחות התחברתי לצד הלא-דובים-לא-עור של הומואי העיר ה"סטנדרטיים" – פשוט כי זה צד שפחות מעניין אותי באופן כללי. התכוונתי לדגום בשביל הקוראים כמה נערי ליווי, כדי להשלים את מסכת ההמלצות, אבל לצערי האחד היה פוּלי בוּקְד, השני בדיוק שבר רגל, והשלישי הבטיח לחזור אלי ונעלם. אז גם את זה נשאיר לביקור הבא.

בתום החגיגות הפולסומיות התרוקנה העיר מדוביה והפכה לקצת עצובה ואפרורית יותר. שוב לא נצפו לובשי-עור מגודלים ליד הרייכסטאג, ולא נראו גלוחי ראש זִיפניים בחנויות הפאר. בניסיון להתנחם לקחתי את ת' המופלאה לארוחת בוקר בקפה "בֶּריו", עליו המליץ לי חבר. ואכן, מדובר בבית-קפה עמוס בבני הקהילה, עם מלצרים חטובים למשעי וארוחות בוקר דשנות ומנחמות. הטבעתי את יגוני בלחם שחור עם חמאה ושינקן, ולעצמי הבטחתי – לברלין עוד אשוב!!!!1