זה זמן מה שחבריי הסטרייטים דוחקים בי להעלות על הכתב את עלילותיי, מעשה מגלי ארצות גדולים ממני כדוגמת בנימין מטודלה או מארקו פולו. בכל פעם שאני מספר להם אנקדוטות מעולמה של הקהילה, נפערות עיניהם כצלחות מרק וקולות תדהמה עולים מגרונם. "לא ייתכן!", "ממש סדום ועמורה!", וכמובן – "אתה פשוט חייב לכתוב על זה ספר!".

 וכך, בעודי הופך והופך ברעיון ומשתעשע בו, הגיע סוף שבוע אחד שבו נגדשה סאת המוזרות. עוד שני סטוצים, עוד בליינד-דייט, עוד שיחת טלפון משונה ל"קו החם" – וההחלטה הבשילה. ובכן, על דעת המקום ועל דעת הקהל הריני מצהיר בזאת על כתיבת הפוסט הראשון בבלוג הגיגיי-הבוסר שלי, שיתאר קצת איך נראית ומתנהגת קהילת העליזים העצובה של תל-אביב. בלוג זה לא מתיימר להיות אנציקלופדיה מקפת ורחבת יריעה שתיגע בכל אספקט של הגאווה והתאווה. ברם, אני מאמין שנקודת הראות שלי יכולה לפחות לשעשע – ודי לי בכך.

 למרות גילי המופלג, לא הספקתי לצבור הכרות נרחבת עם עולם הגייז. שורש העניין נעוץ בכך שרק לפני כחמש שנים הרהבתי עוז ויצאתי מהארון. לעתים אני משווה זאת לאותם חיילים יפנים שנשארו בג'ונגלים של אינדונזיה, מבלי לדעת שהמלחמה הסתיימה. ואכן, כשהעזתי לגלות את סודי הגדול לחברתי הטובה לפני כחמש שנים, כמעט ולא יכלה להתאפק מלצחוק, על אף גדולתו של המעמד. "והרי אתה יודע שיש לי לא מעט חברים הומואים – למה כל כך פחדת לספר?". משכתי בכתפי – וכי מה אומר? שאני-עצמי לא יכול לספק תשובה טובה יותר מאשר "לכל אחד לוקח את הזמן שלו להבשיל"? עם קצב ההבשלה שלי כבר כמעט ונרקבתי בין מדפי הארון...

 יצאתי לי אפוא מן הארון והחילותי מביט אנה ואנה. בבחינת אדם המנסה להדביק בחמש שנים את מה שלא עשה בשלושים-וחמש אלה שקדמו להן. גנים, סאונות, אתרי הכרויות, חדרי חושך, נערי ליווי, ספרי זימה... הכול. וככל שטעמתי ואני טועם, הריני נמלא פליאה עצומה. מהו עולם זר ומוזר זה שבו אני משייט? מדוע מתנהגים יושביו כמות שהם מתנהגים? כיצד ניתן להבין ולפרש, למה ירמזון דבריהם ומעשיהם?

 עם הזמן התחלתי (כך נדמה לי) להבין מעט. ולכן, לטובת הגייז המתלמדים, ולטובת הסטרייטים המופתעים (ולתפארת מדינת ישראל, כמובן) – החלטתי להעלות על הכתב אנקדוטות ופכים קטנים מן הקורות אותי. אספר כאן את סיפוריהם של סטוצאים ושל בני-זוג, של מסוקסים ושל עדינים, של אקטיביים ושל פסיביים – של הקהילה ההומואית בתל-אביב של 2004, כמו שאני רואה אותה מזווית הראיה שלי.

 בבלוג שלי יתארחו רבים ושונים. נשואים דיסקרטיים וצעירים רומנטיים, עולי ימים שהם מנוסים כזונות זקנות, ומבוגרים תמימים כתינוקות של בית רבן. קפיצה קטנה לחו"ל מדי פעם, כדי לתבלן את התבשיל המקומי בסיפורים מארצות הנוד – וכמובן תגובות, הערות והשמצות, כיד הדמיון של קוראיי. תרבות גבוהה ותרבות ביבים ישמשו כאן בערבוביה, כדי לתת למעשיותי את הנופך המריר-מתוק שמאפיין את חיי ההומו העברי כאן ועכשיו. כולי תקווה שלמרות ריבוי המלל שכבר נכתב בנושא, אצליח בכל זאת להביא "קול ייחודי לפרוזה הגאה" של זמננו.

וכפי שכתב נתן החכם בשירו:

ולכן אם יוצאים למרחק למרחק
יש לאמר את שבחי העולם הפונדק
המכיל בערבוב ממוזג
עצבון ושמחה מלוא השק
כי שני אלה, בתור תאומים
קימים בעולם לפעמים.
לפעמים לפעמים
נמצאים אנו בו קצת ימים
נחפזים וטורחים
והומים ויוצאים...
וחוזרים לפעמים.
(פונדק הרוחות)