קודם כל אני רוצה להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס לשצ"ה, שעשתה לי אצלה בבלוג כזה מערוף שכולי עוד רועד מהתרגשות. שצק'ה, את הכי בעולם.

ועכשיו לענייננו. ובכן, רוצה אני לנצל היום את הבמה הציבורית כדי להתלונן על התופעה האינטרנטית, הפושה בשדותינו כמו אקזמה, וקרויה בלשון נקייה "רשתות חברתיות". או בלשוני הנרגנת: "אתרים מעצבנים, מעיקים וגוזלי זמן שאני &*$%*& עליהם ואותם!!! ".

אתרים אלה החלו את דרכם במחוזותינו לפני זמן-מה, ובתחילה נשאו עימם הבטחה לעולם טוב יותר. עולם של קשרים חברתיים ענֵפים המתפתחים מאליהם בהינף מקש. עולם בו ניתן לשמור על יחסים עמוקים עם חברים טובים ורחוקים בלי שום מאמץ. עולם הפותח בפני הגולש אוצר של הזדמנויות להיכרות, חיפוש עבודה, מציאת אהבה, ושאר דברים אליהם הנפש נכספת.

ומה קיבלנו בפועל? בפועל כולנו היום רשומים לשמונה-תשעה-עשרה אתרי אינטרנט שכאלה הנדחפים בגסות רוח אל חיינו. הם משגרים אלינו מיילים לא קרואים ("מי מכיר מתכנת ג'אווה בטהיטי?"), מייצרים עבורנו חברים לא רצויים ("והרי הודעה: שוקי קרמשניט רוצה להציע לך חבֵרוּת"), מציפים אותנו במיילים משמימים ("העליתי תמונות מדליקות מהטיול שלי בבלגרד!") ובאופן כללי עומדים עלינו לכלות את מעט הסבלנות שעוד נותרה בנו. ואני מביט אל מסך המחשב שלי, העמוס בכל מיני שטויות מרצדות, ורוצה לצרוח לשמיים. על מה לעזאזל חשבתי כשנרשמתי לכל האתרים האלה? ואיך למען השם אני נפטר מהם עכשיו???

יש הטוענים שגם ישראבלוג שלנו הוא מין אתר שכזה, אבל בכך אני מסרב להודות. ישראבלוג? אתר מנומס, רגיש ונוח לבריות שכמותו? הרי הוא כמעין לבראדור ידידותי אל מול הדוברמנים הגדולים ההם! לא מפריע, לא מציק, לא מנג'ס, עמוס בתוכן אינטליגנטי למשעי... ("אני קורXל!ש המXמ!ש, חולה על בועזזזזז מעודהההה המלךךךך, כנסו דחוףףףףףף!!!!!1"). בקיצור: נופת צוף.

אבל קחו לדוגמה את לינקד-אין, אתר המזמין אותך להירשם אליו כדי לייצר קשרים עסקיים. אתה נרשם, מבקש מכל מכרייך להתחבר אליך, ואנשי השיווק של האתר מבטיחים לך כי דרך רשת הקשרים מִדַרגה שמינית שתיווצר תוכל להגיע חיש-קל למלכת בריטניה, ולברר אם היא צריכה במקרה באטלר שמבין בהון סיכון. ובכן, רק אתה נרשם לאתר, ומייד מתחילה תיבת הדואר שלך להתמלא בהצעות חבֵרוּת מופרכות מרחבי העולם. כך למשל מפתה אותך מתכנת מחשבים מהודו להתחבר אליו, ואתה עושה זאת בשם השלום העולמי ואחוות ההייטקיסטים באשר הם. שעל כן אתה מתחיל לקבל ממנו ומחבריו שלל הצעות מכר מפוקפקות, החל מקטעי קוד יד-שנייה כחדשים, וכלה בדוכן בשוק של צ'אנגי עם זיכיון לשנתיים למכירת מיץ אגוז הבטל. רק למחוק את כל הג'אנק הזה לוקח לך חצי יום.

או למשל, מייספייס, אותה רשת חברתית מהוללת המאפשרת לך להעלות אליה תמונות, קטעי מוסיקה וסרטונים כאוות נפשך, לצייר לך פרופיל בצבעים פסיכדליים ובאופן כללי להרגיש כמו הכלאה בין פליט סבנטיז ופקא3ה. גם שם מתחיל המשתמש התמים את דרכו באופטימיות רבה, מעצב לעצמו דף זוהר ותוסס, ולפני שהספיק להגיד "גרייטפול דד" הוא מוצף בשלל חברים לא קרואים, רובם ככולם "אמנים" מסוג כזה או אחר, ומוצא עצמו מאזין לקטעי גיטרה נוגים בדמִי הלֵיל או מבקר סרטוני איכות של סטודנטים אוזבקיים לקולנוע. וזה במקרה הטוב. במקרים אחרים הוא רק פותח עמוד תמים של "חבר" ומייד נוחת עליו משם גודש לא-קרוא של כוכבים נוצצים, תמונות מחרידות והבהוביי אקונומיקה, כל זאת בתיבול מוזיקלי של רוק כבד בפול ווליום (לזוועת המנקה ששואבת אבק במשרד הסמוך). רעש אודיו-ויזואלי זה מזכה בקלות את מייספייס בתואר הרשת החברתית שהכי עושה פיחסה על הנשמה.

ומה עם קפה דה-מארקר שלנו? זוהי כמובן הרשת החברתית המובילה בשפה העברית (או כמו שמקובל לומר אצלנו: הכי גדולה במזרח התיכון). במקור היא קמה כמעין חיקוי של אחיותיה הגדולות מאמריקע, ושוב חזר כל מקלדן מקומי והזין אליה את פרטיו, והפעם בלשון הקודש, מתוך מין תקווה עמומה שבעברית זה יישמע אפעס קצת יותר טוב. פֶאט צֶ'אנס כמו שאומרים האמריקקים. אחרי כמה כחכוחיי ילדות וג'עג'ועים של התחלה התקבעה הרשת הזו במקומותינו כניג'וסיה לא פחות מרשימה מרשתות המקור החו"לניקיות. רק שכאן הצעות החברות מגיעות מאחינו בני ישראל הכשרים, החל מרוחְניקים שרק עכשיו חזרו מגואה ("אח שלו, יש לי אחלה רעיון לסטארטאפ!") וכלה במשתדכות אובססיביות ("כולם מוזמנים לקרוא שיר שחיברתי על יפי השקיעה במחיצת אהובי הדמיוני"). בלעחס.  

ואת זומאינפו אתם מכירים? על ספוק כבר שמעתם? אלה רשתות חברתיות מזן חדש ותוקפני, ממש ווב שלוש-אפס לטובת בעלֵי הזקָן. אתרים חביבים אלה לא מחכים עד שתפתח בהם פרופיל, אלא תופסים יוזמה ובונים בעצמם פרופיל שלך מתוך המידע שהצטבר עליך ברשת. ואז יום אחד אתה מגגל את עצמך ומגלה שאתה מופיע שם בתור מעלף פילים, או גרוע מזה – בתור איש הון-סיכון. ועכשיו, איך מוכיחים שאין לך אחות? לאתרים האלה פתרונים: אתה נרשם אליהם, מבקש לקבל שליטה על פרופילך, ואז מרטש אותו ללא הכר. רק שברקע ממשיכים לחיות כל אותם פרטים נושנים שהאתר השיג לגביך באופן אוטומטי, ומי שמציץ בפרופיל שלך צריך להשוות ולהחליט איזו גרסה הוא מעדיף. אז בפעם הבאה שאתם מפרסמים מתכון לעוגת שוקולד באינטרנט, תחשבו פעמיים לפני שהרשתות הרוטוויילריות האלה תחלטנה לסווג אתכם בתור פחזנית.

אבל המכה האמיתית בתחום הרשתות החברתיות היא ללא ספק פייסבוק. רשת זו, אליה התוודעתי אך זה לא מכבר מצליחה לקבוע שיאים חדשים של העקה. אחרי שעשרות מחברייך שולחים לך המלצות לפתוח שם פרופיל אתה נכנע, וממחזר בפעם המיליון את נתוניך האישיים (ותודה לממציא הקאט-אנד-פייסט). וכרגיל, בהתחלה הכול נראה נעים ונחמד: ממשק בהיר, דפים לא עמוסים מדי, תמונות חייכניות... אבל אז זה מתחיל פתאום להכות בך. הרשת החברתית הגדולה בעולם היא בעצם גן שושנה אחד גדול.

מאיפה אתחיל את קינתי על הדליחות הזאת? לא מצאתי את ידיי ואת רגליי מרוב נתעבוּת, ולבסוף נעזרתי בחברי הטוב קוויםלדמותו שהגדיר עבורי בצורה מדויקת למה בעצם אני כל כך שונא את פייסבוק. ובכן, זהו השילוב של עדכוני הסטאטוס הבלתי פוסקים ("יוסי עכשיו במיטה עם כאב בטן ומפליץ כמו חזיר" עודכן לפני רבע שעה), האפליקציות המטופשות ("רבקה זרקה עליך כבשה", "דני העניק לך דג צהוב") וההתיילדות ששורה על כל מי שמצטרף, שגורמת לך להרגיש הכי דביל שהרגשת מזה זמן רב. ואם נוסיף לזה את ההתמכרות, שמזכירה את ימי הטאמאגוצ'י האיומים, ואת חוסר היכולת להפריד בין קשרים חברתיים ועסקיים (האם אני רוצה שכל סטארטפיסט שמגיע לגייס פה כסף יראה שהגעתי לדרגה של "ערפד בכיר"?) – קל להבין ששומר נפשו צריך להתרחק.

ודוק: הקטע הכי מעצבן בכל העניין הוא לא רק כל אחד מהאתרים האלה באופן ספציפי, אלא העובדה שכולם ממשיכים לחיות חיים טובים ונעימים זה לצד זה. וכך מתמלאת לה תיבת הדואר חדשות לבקרים בבקשות חבֵרוּת כפולות ומשולשות, בהודעות-סרק החוזרות על עצמן, ובשלל התראות (התרעות?) מרנינות להחפיר. שלא לדבר על הצורך לתחזק את הפרופיל בנפרד בכל אחת ואחת מאותן רשתות.

בקיצור, הגיע הזמן להכריז מלחמה על האתרים המנג'סים האלה. אני מכריז בזאת על הקמת הרשת-נגד-רשתות, מציע לכולכם חברות אוטומטית בה ומנצל את ההזדמנות לזרוק עליכם שֵה וגדי. ולהעניק לכם במתנה גפילטע-פיש ורוד. בסדר???

הערה מנהלתית ראשונה: לכל מי שבמקרה התעניין במצבי התעסוקתי, הריני לבשר בזאת שאני מתקדם התקדמות של ממש עם איזו חברה פיננסית אמריקנית שמחפשת מישהו שייצג אותה בארץ. מתקדם עד כדי כך שבשבוע הבא הם מטיסים אותי ליומיים קליפורניה (דרך פרנקפורט) לסדרת ראיונות. כולכם מתבקשים להחזיק לי אצבעות!

הערה מנהלתית שנייה: כפי שניתן אולי לראות, מעיין רעיונותיי קצת הולך ומתייבש לו, ואפילו כבר קיבלתי ביקורת שלילית על הפוסט שעבר, שהיה לטענת המבקר משעמם (כן ג"פ, אני מתכוון אליך). לפיכך אני מבקש מכל מי שיש לו רעיון לנושא שאני יכול לכתוב עליו פוסט עסיסי, לא להתבייש ולרשום אותו כאן בתגוביות קבל עם ועדה. תודה מראש. לא מובטחת תשובה לכל פונה. ההשתתפות על עובדי פרסום יאה-נאה ובני משפחותיהם אסורה.