שש שנים.

הוריי, שניהם מורים, עבדו באותו מקום עצמו במשך כל שנות הקריירה שלהם. אבא שלי, כמו ליפא העגלון, אינו מבין בשום פנים לאן כולם ממהרים. מדי פעם הוא חוקר אותי מה נשמע במפעל ואני קצת מתבייש. ואילו היום, כששואלים אותי כמה זמן אני כבר עובד באותה עבודה, ואני אומר "שש שנים", שורק השואל שריקה ארוכה של הערכה על סבלנותי המופלגת. אכן, השתנו הזמנים.

אני עומד היום במין נקודה כזו של בין-לבין, קצת כמו על פסגתו של הר נבו. מאחוריי המרחבים המוכרים. ומלפניי הלא-נודע. האם זהו המדבר, שם מאחור? קל לי להביט עליו מראש ההר, כמי שמביט על המובן מאליו. שש שנים של שיוט בשביליו, ואני מכיר אותו כאת כף ידי. יש בו בורות, יש בו אזורים צחיחים, אבל יש בו גם חום של שמש צהריים מלטפת וצל של עצי אשל ארוכי נוף. ומה זה נפרש לפניי? לכאורה הארץ המובטחת, ירוקה ודשנה. למעשה, ים של דרכים לא מוכרות, של חיות שלא פגשתי, של עצים שטרם ראיתי. שום דבר אינו כמות שהוא נראה על פניו.

שניים מתרוצצים בקרבי – שמחת ההתחלה החדשה, ועימה הצער על כל הדברים הטובים שאני משאיר מאחור. למדתי המון בתקופה הארוכה שלי במקום העבודה הזה. מכל מלמדיי השכלתי, ובפרט מאחד מהם, שהיה לי למורה של ממש. אני חב למקום, ולו, את תודתי. היו גם לא מעט רגעים קשים: לא כל האנשים שם נוחים, ולא עם כולם אפשר להגיע לעמק השווה, ולמצוא את אופן העבודה הנכון. ובה בעת אני משאיר מאחור חברים של אמת, שיחסרו לי בכל נים.

ומקום העבודה החדש, כולו נוצץ ומאתגר, רומז לי מעבר לפינה, מחייך וקורץ. זו הפעם הראשונה שהארגון הזה מטיל פה עוגן של ממש – עד עתה באו שלוחיו לבקר, ושבו למכורתם. וכעת החליטו להקים פה מושב של קבע, ובחרו בי לנטות את האוהל. אנעץ יתדות באדמה, אקשור חבלים, ואפרוש יריעות. אציע מרבדים, כרים ויצועים, ואארח שם את הבאים, כמנהג המקום. אבל עינם של הזרים תמשיך לבלוש מרחוק ולפקח, לתהות על אורחותיהן המוזרות של המקומיים. ועלי יוטל לתווך בין שתי התרבויות, השונות כל-כך זו מזו. מרתק, מאתגר – ומפחיד.

אני נשאר בקרבת מקום, כך הבטחתי לכולם. בימים האחרונים חולפים רעיי לעבודה על פני חדרי המתרוקן מקישוטיו, ומנידים ראש בצער על עזיבתי הקרובה. "אבל המשרד שלי יהיה מעבר לפינה!", אני מוחה בתוקף. ומבטיח להצטרף אליהם לארוחות הצהריים כל אימת שאוּכל, שהרי לא אלך לסעוד בגפי. ואולי אני גם קצת משכנע את עצמי, שהחוט הזה – לא במהרה יינתק. אבל בלבי אני יודע שהזמן חזק מכל. והוא יכול לשחוק באיטיות, אך בהתמדה, את כל מה שבנינו בעמל רב.

למה אתגעגע במיוחד? לקולות ההמולה במטבח לעת בוקר, שעה ששופתים את הקומקום וניחוח הקפה הטרי עולה וחודר את המסדרונות? לישיבה השבועית של אנשי דרג-הביניים, בה משתחררות חרצובות הלשון והצחוק נשמע למרחקים? ואולי לשיחות עם עמיתיי לעת ערב, כשאני שומע שניים מהם מדברים באחד החדרים, ונכנס פנימה בתרעומת על מפגש שלא הוזמנתי אליו? לכל אלה, ועוד לרבים אחרים.

ולקראת מה אשמח בתפקיד החדש? לקראת סמכות ואחריות ללא סייגים? לקראת העצמאות, שתהיה מנת חלקי? ואולי אך עצמאות מדומה היא? ואולי זו סמכות של קרטון, ואחריות שעובייה כעובי נייר? אנרגיות של התחלה חדשה מתחלפות בחשש, ואז שב המרץ. והנה עולות תהיות – וכבר באים תחתיהן השלווה והביטחון. מערבולת של רגשות, סחף של תחושות. על הטוב והרע שבו.

הסוציולוגים מזהים בתרבויות שונות מה שהם מכנים "טִקסֵי מעבר". אלה הם טקסים המציינים מעבר ממעמד חברתי אחד לאחר. מרווק לנשוי. מאזרח לחייל. מילד לבוגר. טקסים אלה קיימים כמעט בכל תרבות, ומקומם אינו נפקד גם בחיינו המודרניים. בסוף השבוע הזה עורכים לכבודי במשרד את ה"שתייה" המסורתית, בה יושקו כוסות, ויינשאו דברים. או-אז אצא לכמה שבועות של חופשה, ובסיומה, עם תחילת השנה האזרחית, אפתח את דלתו של המשרד החדש. ובסופו של החודש הראשון ייערך כאן טקס גזירת הסרט, בנוכחות שמנה וסולתה של התעשייה. ואני אסתובב בינותם, כחתן בר-מצווה, בעניבת פרפר ובחיוך מנצח של מי שעבר לעולמם של המבוגרים.

אני עומד עכשיו בצומת הדרכים. לרגע נדיר אחד הזמן קופא, לפני שישוב למרוצתו. אני מסתכל בה-בעת אחורה וקדימה, קדימה ואחורה, כמו יאנוס בפתח מקדשו. אני נהנה מיופיו של הצמח שצמַח מזרעיי העבר, ואני מצפה בכיליון עיניים לפרי המתוק שהצמח הזה עוד יניב. אני גונב עוד כמה שניות בדממה, ואז מתכופף, עומס את התרמיל על השכם, וממשיך בדרך המתפתלת אל האופק.