ערב אחד, לפני שנה וקצת, ישבתי בבית עם כוס תה קר ליד המחשב וחיפשתי סטוץ בצ'ט של אי.או.אל. אם אני זוכר נכון, נכנסתי אז עם ניק חלבי, משהו כמו עמית41ת"א – לא שום דבר שמערב ירבועים בשום צורה. אחרי שמונה-תשעה שאלונים שנגמרו ב"לא מתאים", כבר היה לי ברור שאני הולך לישון בלי כלום. והנה פתאום פנה אלי "דורון".

בהתאם לכללי הפרוטוקול שאל אותי דורון מה מחפש ואני עניתי סקס. אבל נוהל השאלון לא הכין אותי בכלל לשאלה הבאה שלו, שהייתה בפשטות אפשר לבוא עכשיו? בלי "איך נראה?", בלי "מה אוהב?"... הייתי כבר די מותש בשלב הזה ולכן, באופן בלתי זהיר בעליל, עניתי פשוט: כן. אני גר ברחוב פרופסור שור 18 דירה 5. דורון ענה אני יוצא עכשיו והתנתק. אמרתי לעצמי – בסדר, שיהיה. אם הוא בכלל יטרח להגיע, ניפגש מתחת לבניין ונראה. מתאים – מתאים, לא – לא. בלי זיבולי שכל מיותרים.

אחרי חצי שעה זמזם האינטרקום. ירדתי לרחוב והסתכלתי לכל הכיוונים. פתאום יצא מאחורי מכונית חונה אחד הבחורים היפים והסקסיים שראיתי אי פעם. דורון היה גבוה, חסון, שזוף, גלוח-ראש ובעל זקן צרפתי מטופח. זוג עיניים ירוקות וגדולות נעצו בי מבט קריר, והיה לי ברור שתוך שנייה הוא שולף לי את ה-"מצטער, לא מתאים" הרגיל ונעלם לתוך החושך. למרבה ההפתעה הצביע דורון לכיוון הבניין ואמר "שנעלה?". עשיתי תנועה של "בטח" עם הראש וחשבתי לעצמי "חבל שלא מילאתי לוטו".

נכנסנו אלי לדירה ודורון סירב בנימוס לכל משחק מקדים ("מה שלומך?", "מצאת בקלות?", "מים?", "קפה?"). היה ברור שהוא רוצה לגשת ישר לעניין. תוך דקות התפשטנו והתחלנו להתגלגל על השטיח. ומה אני אגיד לכם – זו הייתה אחת הפגישות הסוערות והמהנות שחוויתי מעודי. לאורך כל האירוע לא הפסקתי לחשוב איזה מזל היה לי.

בתום הטקס התלבשנו בדממה. כל ניסיון לשכנע אותו ללגום כוס מים עלה בתוהו. הספקתי עוד לזרוק לו "יש לך את הטלפון שלי – אשמח אם תתקשר". דורון חייך חיוך ממיס – ונעלם כלא היה.

עברה כחצי שנה. במרוצת הזמן כבר שכחתי את דורון, הספקתי להיפגש עם לא מעט אנשים, ואפילו יצאתי עם מישהו חודש-חודשיים. והנה, ערב אחד מול מסך הצ'ט, פונה אלי "דורון" אחד.

לא אלאה אתכם ולא אכביר מילים. הדיאלוג התנהל באופן זהה. תוך זמן לא רב התייצב אותו אדם עצמו בפתח ביתי, ולא הראה שום סימן שהוא זוכר שהיה אצלי אי פעם. התהליך חזר על עצמו בדיוק מצמרר. לא מים, לא קפה, הלאה הבגדים – וישר לשטיח.

הפעם, עם תום ההליכים, החלטתי להתחכם. נתתי לדורון כרטיס ביקור שלי ואמרתי בהטעמה: "יש לך כאן את כל פרטיי – טלפון נייח ונייד, כתובת וכתובת אי-מייל. אתה מוזמן ליצור קשר כשתרצה." דורון נעץ בכרטיס מבט מהורהר. "מה זו קרן גידור?" שאל. הסברתי לו כמיטב יכולתי, והוא שוב חייך את חיוכו הממיס. ויצא. וזהו.

הייתי משוכנע ששוב לא ניפגש. למרבה ההפתעה צלצל הטלפון שלי למחרת ודורון היה על הקו. בהתחלה בכלל לא זיהיתי. אחר כך התעשתי. "בודאי שאשמח לראות אותך הערב – אני מסיים ישיבה בתשע ויכול להיות בבית בתשע וחצי".

בתשע בערב יצאתי מהעבודה – והטלפון צלצל. "אני באזור שלך," אמר דורון. "מתי אתה פה?". "תוך עשרים דקות" עניתי ודהרתי הביתה. לקח לי חצי שעה להגיע. עליתי לדירה, מדלג על המדרגות שתיים שתיים. דורון לא היה שם.

מאז לא שמעתי ממנו, אפילו לא מילה. 

לא ידע איש מי היא
מאין ולאין,
ויהי אך נגלתה -
ותיצת כל עין.

מארץ נוכריה,
ממדינה רחוקה,
היא באה כציפור,
עם גילה וצחוקה.

 ובאותו היום
ובאותו הלילה -
התחילו הקטטות
בין אישה ובעלה.

ואבות ואמות
לא ישנו בלילות,
כי תעו חתניהם,
בסמטות אפילות.

וביום בהיר אחד,
והיא נעלמה -
לא ידע איש אנה,
לא הבין איש למה.

וידום הצחוק,
ותתעגם החורשה,
אין נכנס בעוביה,
אין פוקדה, אין דורשה.

ותשבות צהלה
מסמטות אפלות,
ואבות ואמות
ישנים בלילות.

בבתים אין פרץ,
ברחובות אין המון.
ושלום ושלווה
בעיר - ושממון.