כג ויעל משם, בית-אל; והוא עולה בדרך, ונערים קטנים יצאו מן-העיר, ויתקלסו-בו ויאמרו לו, עלה קירח עלה קירח.  כד וייפן אחריו ויראם, ויקללם בשם יהוה; ותצאנה שתיים דובים, מן-היער, ותבקענה מהם, ארבעים ושני ילדים.  כה וילך משם, אל-הר הכרמל; ומשם, שב שומרון. (מלכים ב', פרק ב')  

לכבוד ראש השנה, חג הטובל בנהרות דביקים של דבש, החלטתי להביא לקוראי הנאמנים (?) ספיישל מיוחד בנושא דובים.

("ספיישל מיוחד", אגב, הוא פלאונאזם, כלומר יתירות הנובעת מכפילות. כמו נניח במשפט "את שארם א-שייך, חזרנו אלייך שנית" מתוך השיר של אטינגר וגבאי, בביצועו הדבשי של רן אלירן... אבל אני נסחף. אז אנצל רק את ההזדמנות ואזכיר לצב1 שלפוסטו בענייני יתירות אני עוד ממתין בשקיקה, ואחזור לאלתר לדרך הישר של הפוסט השעיר שלפני.)

הקורא חד העין שאינו בקיא בהלכות העולם ההפוך יתהה בוודאי – מה להומואים ולדובים? ובכן, קורא יקר, אם עדיין אינך יודע זאת, הדובים הם בפשטות תת-זן של ההומואים. מדובר בגברים מהסוג המגודל והשעיר, המעלים על נס את המראה הטבעי, ודוחים בשאט נפש את ההתייפייפות, חיטוב הגוף ומריטת שיער הגוף שאופייניים למיינסטרים האגזוזני.

בשלב זה יפלבל הקורא תם-הדרך בעיניו כלפי התקרה ויתהה לעצמו האם זאת בליתי רעל או שמא זה שתיתי נפט. המראה הטבעי? נו באמת! הרי ידוע לכל בר-בי-רב כי ההומונים הם מהמטופחים שבבני האנוש! פשוט לא יעלה על הדעת! פשוט - Inconceivable!!!       

ולא היא. יעלה גם יעלה. אמנם, ישנם בין הדובים גם כאלה שפשוט נולדו כך, ובמקום לשקוד על הטואלטה, הרי הם מנכסים לעצמם תווית דובית ומתיישבים להם בכבדות נינוחה על זרי הדפנה (כאותו גיבור של מולייר שגילה אחרי שנים כי למעשה דיבר פרוזה כל חייו). אולם רבים מן הדובים הם דובים מבחירה. למעשה אקטיביסטים, שהחליטו להשליך מאחורי גוום את הבלי החן ההומוני ולדבוק במקום זאת בכרסתנות שעירה וגברית. ומה-אני-יגיד-לכם – תאמינו או לא, יש לזה ביקוש...

לא ארחיב כאן את היריעה בדבר סוגי הדובים ותת-מיניהם השונים. אציין רק לשם הקוריוז כי ישנה אפילו קלאסיפיקציה זואולוגית-כמעט של דובים, הנראית כאילו המציא אותה אנתרופולוג מטורף. כך למשל דוב בעל התיאור הבא   B5 c+ f s-: w t- r k?   הוא בעל זקן, צעיר, שעיר, מחפש זוגיות (כנראה), כרסתן מעט, נמוך מהממוצע, אינו יושב-בית, ומוכן לגיוון מסוים בסקס (ככל שניתן לדעת). וכרגיל, אני נאלץ לציין כאן מייד את זכויות ממציאי השיטה פן יבולע לי: 

The Natural Bears Classification System (Bearcode) is Copyright © 1989-1999 by the authors. No reproduction of this file in any medium is permitted without permission of the authors

בכל אופן, גם אם לא נרד לפרטים מעוררי פלצות כגון זה, הרי נציין בכל זאת כי בעולם מתפרשות להן קהילות לא-קטנות של דובים. חבורות אלה מתהדרות בדרך כלל במקומות בילוי משלהן, פורומים אינטרנטיים משלהן, ואפילו קבוצות תמיכה פרווניות משלהן. מכיוון שאוכלוסיית הדובים מהווה רק חלק קטן מתוך אוכלוסיית ההומואים, שגם היא קטנה יחסית, הרי שלא תמיד יש  מאסה קריטית מספקת כדי להחזיק התארגנויות שכאלה. כך למשל בעירנו שלנו, שיש יפות ממנה אך אין יפות כמוה, אין ולו מאורת דובים אחת לרפואה. למעשה אין בה גם כמעט מקומות מפגש להומואים מיינסטרימיים, אבל זה כבר נושא אחר.

לעומת זאת בערי המערב המתוקנות וצפופות האוכלוסין ניתן למצוא בקלות יחסית התאגדויות שעירות כמו אלה שתוארו לעיל. בסן-פרנציסקו למשל ישנם אפילו שני אזורי מחייה הומואידיים. האחד, רחוב קאסטרו, הוא מעוזם של  הקוסונים יפי-החיטוב. הומון ארצישראלי ממוצע שיפסע על מדרכות הרחוב, תאחזתהו פלצות כאילו היה גפילטע עטור גזר בבריכה של קרפיוני-נוי יפניים. לעומת זאת אזור SOMA (South of Market) הוא משכנם של ה"טבעיים": אנשי ה-Levi’s and Leather (להם עוד יוקדש פוסט נפרד), חובבי ה-BDSM  (כנ"ל), אופנוענים למיניהם, וכמובן דובים.

כשטיילתי עם ע', האקס המיתולוגי שלי, באזור SOMA, הוליכו אותנו רגלינו למגוון משעשע של מאורות סליז. כך למשל, כששמנו פעמינו למועדון המין הנודע לתהילה Blow Buddies, סרב ההומון אשר על ההרשמה לאפשר לנו להיכנס, וזאת בטענה שאנו מריחים "לא-טבעי". No cologne! זעק האיש בקולו הצייצני, ואנו התקפלנו בבושה ויצאנו, זנב בין הרגליים, את דלתות המוסד הכבוד. אמת, יש לו לע' מין מנהג חביב שכזה לחטא את פדחתו הגלוחה במיני אפטר-שייק יוקרתי. אך מעולם לא חשב שתכונה זו תידון אותו לכף נידוי מן הארץ המובטחת. מובן שחזרנו לשם למחרת כשאנו שטופים למשעי מכל בדל קולון – אם כי זהו כבר סיפור נפרד.

מקום נוסף בו ביקרנו בטיילנו באזור SOMA הוא באר דובים הקרוי The Lone Star Tavern. באר זה מיועד אך ורק לדובים ולחובביהם (הקרויים לפרקים admirers או גם chasers). חצרו האחורית נמלאת לעת שקיעה עשרות דובים ודובונים, גבוהים ונמוכים, כרסתניים וחייכניים, מזוקנים, שעירים וקולניים. הם עומדים, כוסות בירה בידיהם, משוחחים זה עם זה, מפלרטטים, צוחקים בקול – ונהנים מהחיים.

ע', שיש בו בהחלט משהו דובוני, זכה מייד להתייחסות נלהבת מצד המקומיים – דבר שבעיקר הגדיל את מבוכתו (אח אח אח, היאך זאת מעניק האל אגוזים למי שאין לו שיניים). הגדיל לעשות דובון קטון, ממש גוזל של דובים, שהשתחל מייד למולו, והביט בו בחיבה בלתי מוסתרת. ע' החל להשתנק וחיפש את דלת היציאה (בעוד עבדכם הנאמן עומד משועשע משהו מהצד). "מה, כבר, אתה עוזב?", צייץ הדובון בקול מתקתק. ע' נחנק והחל להיסוג תוך שהוא מחשב את קיצו לאחור. "עוזב, עם העיניים היפות האלה?" תהה הגוזל בקול שבור. ואז הוסיף Woof!. ע' ניטע במקומו כיתד של אוהל-עשר. "What???" שאל את דובל'ה בהשתוממות (ובמבטא ישראלי חינני). אני, שכבר השתנתי במכנסיים מרוב צחוק, אחזתי בזרועו של ע' ומשכתי אותו החוצה משם. אכן, אם רק היה דובר מעט את שפת הדובים, הרי היה יודע שזו קריאת ההתפעלות המקובלת עליהם. משהו כמו "וואי אחי תראה איזה כוסית" אצל גברברי ארצנו הסטרייטים (אותה אמירה המלווה תדיר בקול חינני של שאיפת אוויר בשפתיים פשוקות למחצה – נו, אתם יודעים...)

The more it snows, tiddely pom

 The more it goes, tiddely pom

 The more it goes, tiddely pom

 On snowing

And nobody knows, tiddely pom

 How cold my toes, tiddely pom

 How cold my toes, tiddely pom

Are growing

(A. A. Milne)