מ', חברי הטוב עימו שוחחתי השבוע, הביע באוזני תמיהה (שלא לומר – פליאה) על כי טרם זכה לככב בבלוגי. השאלה די במקומה. מ' הוא לא רק חבר טוב, אלא גם הראשון שלי, בהרבה מובנים. למשל, הוא ההומון הראשון שנכנס למעגל חבריי הקרובים. הסיבה לכך בעצם די פשוטה - שנים רבים  של הסתתרות בארון הותירו אותי עם גדודים של חברים, כולם סטרייטים למשעי. עליכם לזכור כי רכשתי את מרבית חברי לפני שנהיה אופנתי להפטיר בזלזול משפטים כמו "חיים ואבי הזמינו אותנו אתמול לראות את עולש, התינוק החדש שהם אימצו". אבל אני סוטה (מהנושא). ואולי לא...

את מ' פגשתי בשידוך. התאמינו? למעשה היה זה השידוך החד-מיני הראשון בחיי. יתכן וזכורה לכם חברתי הטובה ל' שכמעט נחנקה כששמעה ממני שאני נושך-כריות באיחור של כעשרים שנה. ובכן, לא עבר זמן רב מאז מעמד החשיפה המרעישה, ומוחה הקודח-תדיר של ל' העלה רעיון גאוני. וכך, יום אחד, בעודי משייט מעדנות בנתיבי איילון, התקשרה אלי ושאלה אם היא יכולה לתת את הטלפון שלי למישהו שהיא מכירה. מה שנראה לי היום כמעט טריוויאלי, נשמע לי אז כמו מדע בדיוני. למזלי הכביש היה רחב והתנועה דלילה, כך שהצלחתי לעצור באלגנטיות את המכונית לפני שהחליקה ישר לתוך גדר ההפרדה. ל', מהנשים הענייניות ביותר שאני מכיר, לא התרשמה מקולות ההשתנקות הקלים שנשמעו מכיווני, והפטירה ביבושת: "קוראים לו מ' ואני חושבת שאתם מאוד מתאימים. הוא יתקשר אליך עוד היום."

המשך היום עבר עלי בפורמט דחוס למדי. במוחי הקודח התרוצצו תסריטים משונים, שבהם מופיע על סף ביתי דראג-קווין עטוי ורודים ואני נאלץ לבלות עימו שעתיים בשיחה אודות מניקור צרפתי. מה רבה הייתה הפתעתי כשמ' התגלה בטלפון כבחור (איך אומר זאת מבלי להעליב איש) בעל קול סטנדרטי להחפיר. קבענו להיפגש בבית קפה במתחם באזל, וכשהגעתי לזירת הפשע גיליתי שהוא גם נראה רגיל לחלוטין. ואפילו חמוד. חמוד מאד, למעשה.

ישבנו ודיברנו שלש שעות. רק כמה חודשים לאחר מכן, כשכבר היינו הרבה יותר קרובים, סיפר לי מ' עד כמה שעשע הדבר את חבריו ע' וי', כשסיפר להם את סיפור המפגש. שני עליזים נפגשים לראשונה, מוצאים חן זה בעיני זה, ומדברים שלוש שעות בלי שזה יגמר במיטה? שומו שמיים! אולם אז עוד לא הכרתי בתמימותי את המנהגים הרווחים בעולם ההפוך, והדבר נראה לי רגיל לגמרי ואפילו הגיוני.

שיחה זו, שבה יכולתי לראשונה לדבר עם מישהו על המכאובים והתלאובות, ריגשה אותי מאד. מכיוון שנסעתי משם ישר לבית הוריי, החלטתי באימפולסיביות אופיינית שהגיע הזמן לצאת מהארון גם בפניהם. לא ארחיב כאן בנושא – לכך ייוחד מן הסתם פוסט נפרד ביום מן הימים. אך כדי שלא תרגישו מרומים, אתאר בקצרה את האירוע בעזרת השורה החביבה עלי מתוך השיר "את ואני נולדנו מאשך" שהתפרסם בספר-המופת "ZOO ארץ ZOO". ובכן, אומרת אותה שורה אלמותית, "אמא בעטה ואבא קצת נשך". וד"ל.

פגישתי הבאה עם מ' הייתה כעבור ימים אחדים בביתו, ואז כבר לא השתהינו. החשק היה כנראה הדדי, ותוך זמן קצר מצאנו עצמנו מתגלגלים בין הסדינים כאחוזי תזזית. הייתה זו הפעם הראשונה בה התנסיתי במעשה הדן-דיגידן-דיגידן עם מישהו שאינו נער-ליווי (אכן כן, תהליך היציאה האיטית מהארון עבר גם במחוזות אלה, וגם לכך כנראה אייחד פוסט נפרד). היה מוי כיף!

מאז בעצם כלום כבר לא היה כלפנים. מ' ואנוכי לא היינו לזוג, וגם בענייני הדיגידן לא התמדנו (למרות ששני הרעיונות עלו כבר לא פעם, ולמעשה עדיין לא ירדו לגמרי מהאג'נדה הציבורית). ועם זאת הרווחתי בגדול חבר טוב וקרוב – והומו (!). כך שהיום, כשמישהו בסביבתי הפלצנית מתגאה באיזה הומו-מחמד שיש להם בחבר'ה, אני יכול להפטיר בנונשלאנטיות  "כן, גם אחד מחברי הטובים הוא הומו. Not that there’s anything wrong with that"...

לי יש ידיד, ושמו טינטן,
והוא קטן, קטון קטן,
והוא קטן מאוד, מאוד,
והוא שלי, והוא - בסוד.

ואיש עוד לא ראה אותו,
ואיש עוד לא שמע אותו -
לא אמא ולא אבא,
לא סבתא ולא סבא.

גם טינטן שלי גיבור -
אינו פוחד לישון בלי אור,
אינו פוחד משום דבר, -
אינו פוחד מפני עכבר...

אך יש ורע הוא, רע - אין גבול!
מושך זנבו של החתול,
והביצה אינו אוכל,
ורק צועק ומשתולל.

ואז הכול רוגזים עלי,
ואז הכול קובלים עלי,
אוי, דני-דני-דן...
ואין יודעים כי זה טינטן -
ידידי טינטן.

מתוך "ידידי טינטן" של מרים ילן שטקליס
"שיר הגדי", הוצאת דביר תל-אביב, 1974