והנה יום אחד (ז'ניה, תחזיקי אותי, אני מת-ע-ל-פת!!!) קם י', וללא שה"י ופה"י יצא לו מהארון.  י' שלנו? הומו??? זה לא ייתכן! פשוט לא יעלה על הדעת! איש כל כך גברי! ממש דוד טוב! י'? אוכל בתחת? שערורייה ממש! הסבתות צונחות, הדודות משיבות רוח על פניהן הסמוקים במניפות תחרה שהביאו מוורשה ופותחות בקבוקונים של מלחי הרחה. הילדים מצחקקים במבוכה. ומרת י'? ניצבת דומם, פוכרת ידיה, ומחשבת את קיצה לאחור.

ובתוך כל מהומת אלוהים זו עומד לו י' שלנו, נבוך משהו אך איתן בדעתו. לא עוד ימי-ביניים חשוכים – עת אמנציפציה היא! הרימו ראש! שאו ציונה נס ודגל-גאווה! אל ייפול רוחכם, עליזים, מתרוממים! בתקופה זו, כשכל ירון יוצא מהארון והופך לדנה-שמדנה – גם ל-י' מותר! מה, זו לא מדינה חופשית?

כשסיפרתי לחברי הסטרייטים שהתחלתי לצאת עם י', הופתעו מעט לשמוע את סיפור המעשה. רק רגע אחד, שאלו ל' ו-א', מנידים בראשם בחוסר-אמון, כל השנים האלה, שלושה ילדים בוגרים, ורק עכשיו הוא נזכר? ומרת י' – מה יהא עליה? איך בדיוק היא אמורה להרגיש אחרי כל הזמן הזה?

שטויות!, ביטלתי את דבריהם בנפנוף יד מזלזל. העיקר שי-י' יצא מהארון! אתם מתארים לעצמכם איך הוא מרגיש אחרי כל כך הרבה שנים שם בפנים? (הערת המחבר: תאמינו לי, אני יודע בדיוק...). מושמוש מסכן וחמוד שכמותו! צריך לתת לו את כל התמיכה שרק אפשר!!!

וכך, לנגד עיניהם המשתאות של חבריי, החילותי לסעוד את י' בתהליך הקשה שעבר עליו. החזקתי לו את היד בזמן שדיבר עם אחיו שבחו"ל, סעדתי אותו טלפונית אחרי שהפיל את הבשורה, כרעם ביום בהיר, על בנו. אפילו השאלתי לו את הספר (המצוין) "אמא, יש לי משהו לספר לך", לשימוש אימו הקרקובאית הישישה. ולאורך כל הדרך בירכתי את מזלי על שנפל בחלקי, כפרי בשל, אדם בוגר, שקול, מנוסה בזוגיות. מישהו שעדיין לא "הורעל" על ידי אורח החיים האופייני להומואים מקצועיים (המורכב בעיקרו מחיפוש בלתי נלאה אחרי הנסיך על הסוס הלבן).

מה רבה הייתה אפוא הפתעתי כאשר יום ראשון אחד, אחרי סופשבוע מוצלח במיוחד של קוצי-מוצי-מחזיקים-ידיים-במבט-מצועף וכד',  שלחתי ל-י' SMS מסוכר בסגנון עדות ה"בוקר טוב מחמלי" ונעניתי בשתיקה רועמת. מובן שהייתי בטוח ש-י' פשוט איבד את טלפונו – שום הסבר אחר לא נשמע לי הגיוני. אחרי יום של ניסיונות חוזרים ונשנים ליצור קשר, נחת על הצג פתאום SMS מ-י' בהאי לישנא: "מצטער שלא חזרתי אליך. אני לא יודע מה קורה אתי. אני צריך פסק-זמן".

חזיז ורעם! שוד ושבר! התקרה השתלחנה לה למולי כאילו אין מחר. פסק-זמן? על מה ולמה? ברם, תוך דקות התעשתי. ניתן לדובון החמוד יום-יומיים קצת לנוח. אולי באמת קצת הגזמנו עם האינטנסיביות. בלב כבד שיגרתי לו "בבקשה, קח פסק-זמן", וחזרתי לענייני.

יום ועוד יומיים, שבוע ועוד שבועיים. אכן, ראש-עץ לי, אבל בסוף הבינותי. חברים, שהיו צופים אדוקים  ב"סקס והעיר", סיפרו לי על אפיזודה משעשעת במיוחד בה אחד מהבויפרנדים של קרי פיטר אותה בפתקית דביקה מטיפוס post-it. נראה לי, חברים וחברות, שאני עוקף את הברדשו בסיבוב: אותי פיטרו ב-SMS!

אחרי שבועיים של המתנה ראיתי ש-י' שינה את מצבו בפרופיל ב"אטרף" מ"תפוס" ל"פנוי", ובשדה של "מה מחפש" כתב: "בחור צעיר ממני, אך בוגר. לא שמן ולא מלא". בשלב הזה כבר הבנתי למה בדיוק התכוון האיש באומרו "פסק-זמן". פסק-זמן עאלק, אבכה עליך בכי! 

ומה בעצם קרה לאדם הבוגר, השקול, המנוסה בזוגיות, שעדיין לא הורעל על ידי אורח החיים האופייני להומואים מקצועיים? על זה אמרה לי בחוכמה חברתי הטובה רמ"מ (נשמתי, אהבת חיי): תגיד לי יא טמבל, למה בדיוק ציפית ממישהו שרימה את אשתו ביודעין ובעיניים פקוחות משך שלושים שנה מבלי למצמץ ומבלי להתבלבל?