גשם.

לא גשם מלטף, שגולש על הגג ברכות, בעוד אתה לוגם משקה חם אל מול תנור לוהב. לא טפטוף בריטי מאופק. זהו גשם-סיכות זעפני, מלווה ברוח צורבת, מהפכת קרבי מטריות. אני נמלט אל תוך סטארבאקס עמוס בני-עשרה צווחניים, ומנסה להירגע עם ספל גראנדה-גראנדה מקורי. מכרסם, מהורהר, כריך לא טרי עם חזה-עוף ועגבניות מיובשות. משקיף אל הטיפות התוקפניות ואל עוברי-האורח הנחפזים, הנאבקים במטר המעקצץ בלי שום סיכוי.

אחר-כך, בתחנת הרכבת התחתית, נגן רחוב רוסי מנסה לעודד את קהל הממתינים בנעימות אקורדיון שמחות. "סליחה שאני עושה רעש" הוא אומר בסרקזם, אבל איש מהנוכחים לא מזכה אותו ולו במבט. הוא נאנח, מניח את כלי-הנגינה בצד ונפנה לספור את השלל. "מה זה כל הסנטים האלה", הוא מקרקר, ספק לעצמו ספק לקהל הנוסעים. "ממש כאילו היינו בזימבבווה", הוא מגביה את קולו. "אח, איזו ארץ נפלאה!" אבל האנשים מסביבו ממשיכים לזגג עיניים אל הקירות.

בלילה צרחות של צעירים שיכורים ושמחים, ונהמות של מנועים מהירים מתחת לחלון. ובבוקר הכול לבן. מישהו הוריד את הכספית בזמן שישנתי, והגשם התמצק כמו שבבים של קוקוס על המדרכות, המכוניות והגגות. סאנדיי במידטאון מנהאטן, והרחובות ריקים כמעט לחלוטין. מדי פעם חולפת צעירה מכורבלת במעיל עבה, לעתים עם כלב אופנתי הזקוק ליציאת-החירום שלו. השמיים בהירים וקרים. אמצע ינואר אלפיים ושש בניו-יורק.

מאוחר יותר יוצאת השמש, ומצהלות הקונים ממלאות את האוויר הבוהק. החנויות עמוסות אדם, הרחובות מלאים שאון. אבל השמש בוגדנית, מטעה. עדיין קר בחוץ, קור כזה שאנחנו לא מכירים. קצות האצבעות קופאות בתוך הכפפות, וכף-הרגל רועדת בבואה במגע עם המדרכה עדוית הקרח, מבעד לסוליה. ליד דוכן עיתונים מנסה צעיר שחור לקשור עמי שיחה, לשם הנימוס. "זו הרוח", הוא אומר, ואני נזכר בקיץ הישראלי בו מזכירים כולם זה לזה כי "זה לא החום, זו הלחות".

במעדנייה מושיט יהודי זקן בקסקט מהוה שקית צ'יפס ופחית קולה לזבנית הקוריאנית. "שתיים תשעים" היא אומרת במבטא קצוץ-הברות, והלקוח נועץ בה מבט תמה. "ממתי עלה המחיר?" הוא שואל, ומוסיף "אני רגיל לשלם שתיים שישים ושתיים". "בסדר" אומרת היא בחוסר סבלנות, אבל הוא מתעקש "תבררי בבקשה". היא מחזירה לו עוד עשרים ושמונה סנט בפנים כעוסים, והוא מחייך כמנצח. מעבר לכביש יוצאות שתי גבירות הדורות ממונית ונכנסות לחנות של גוצ'י, ששמשותיה מכריזות בשלטים מוזהבים על מכירת סוף-העונה.

בערב נדלקים אורות ברחובות ובבתים. בחלק מהחנויות ועל כמה עצים יש עוד שאריות של קישוטי חג-המולד. זרים של נורות מהבהבים בכתום-צהוב-אדום, במין שמחה מאוחרת. שוב אני בקרון הרכבת התחתית, המשקשק את דרכו במנהרות החשוכות, במורד הכרך הענקי הזה. שתי נערות היספאניות יפהפיות עולות, מתיישבות לידי, מבליטות חמוקיים. אחת מוציאה מראה מתיק-איפור ומיטיבה את השפתון. השנייה מצחקקת. "מותק," היא אומרת לה בעברית, "שימון ימות עלך, איך שאת נראית. באחריות. שככה יה לי טוב".

הטמפרטורות עולות לאיתן. השלג נמס. רפש אפור מצטבר בפינות מעברי-החצייה.

ושוב מתחיל לרדת גשם.