א וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים, חֶרֶשׁ לֵאמֹר, לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-יְרִיחוֹ; וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה, וּשְׁמָהּ רָחָבוַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה.  (יהושע פרק ב') 

טוב, כמו שכולם זוכרים, כל הרעיון של לנסוע ללאס-ווגאס הדלוחה-מנשוא היה כדי לסקר את תערוכת הגאדג'טים העולמית. או כמו שאמר לי מישהו: בוא'נה, איזה כיף! גם לאס-ווגאס וגם גאדג'טים – מה יכול להיות יותר טוב מזה?

אז זהו, שלא. כפי שכבר הבהרתי בפוסט הקודם, לאס-ווגאס זה פיחסה. ומה לגבי תערוכת הגאדג'טים? ובכן מסתבר שגם זה לא גליק כזה גדול. מה שנקרא – אם כבר להיות פולניה קשישה ומרירה, אז עד הסוף.

קודם כל התערוכה הזו היא ענקית. פשוט בלתי-נתפשת. היא משתרעת על שני מרכזי קונגרסים המרוחקים כעשר דקות נסיעה זה מזה. ואכן מיניבוסים מפונפנים יוצאים כל חמש דקות ממרכז אחד למשנהו, מלאים בהמוני סינים, הודים ואמריקאים עייפים, שבטוחים שבמרכז השני יהיה יותר מעניין. אבל זה קצת כמו לעבור לתור השני בסופר – מיד נדמה לך שהיכן שהיית קודם הכול מתקדם במרץ, ואילו בתור שלך נולד פתאום קשיש כבד-שמיעה שצריך לעשות משלוח.

למען האמת שני המרכזים היו מפוצצים ועמוסים וגדולים באותה מידה. כל מרכז כלל קילומטרים על גבי קילומטרים של אולמות, ביתנים ודוכנים, שכל אחד מהם מנסה למשוך אותך אליו בדרכים אחרות. אולם שלם של מערכות סטריאו חדשניות שמבטיחות לך איכות שמע חסרת תקדים (עאלק אפשר להבדיל). סדרה אינסופית של ביתנים עם אביזרי רכב מודרניים בטירוף (למה בדיוק אני צריך מסך פלזמה ענק במיני-מיינור שלי?). יער של יצרני כבלים מארצות נחשלות שמבטיחים לך הרים וגבעות (כולה כבל למחשב, תעשו טובה. איי, למה אתה מושך לי בשרוול? תיזהר, צ'ייניק, שלא תחטוף ממני ראסיה ותעוף חזרה ליוקוהאמה! אזיאת!).

בקיצור, למי שנדמה שבתערוכת הגאדג'טים עומדות דיילות חינניות ומגישות מנחת אייפוד לכל דורש, הרי שנכונה לו אכזבית רבתי. וזה לא שאין מה לראות. להיפך – יש הרבה הרבה יותר מדי מה לראות. ובסופו של דבר ההלך התמים מתיישב אָפוּס-כוח על ספסל ומבין שלמרות שמאחוריו שש שעות של שוטטות, הוא לא הצליח לכסות אפילו שמינית מהתערוכית. ואז, תוך שהוא חולם על כוס תה קר (או חם) (או ירוק) פתאום מתרגשת מסביבו המולת אלוקים, והוא קולט שהספסל הוא חלק מאולם התצוגה של סאמסונג ועכשיו אין לו שום דרך לברוח מחצי שעה של קשקשת על הפלא השמיני של העולם – נגן אם.פי.ארבע.וחצי שיודע גם לסחוט מיץ טרי ולרקוד רומבה. וואללה יופי.

אחרי חמישה ימים בתערוכה הכול כבר מתערבל כמו עוגה בחושה במיקסר. אתה ממש לא מצליח לזכור אם הרובוט החדשני של החברה היפנית (קוריאנית?) ההיא מיועד להנחת כבלים תת-מימיים, לניקוי בריכות או פשוט לפרישת רשתות מחשבים (או רשתות דייג). ומה עם אותה מדפסת? או שזה היה מקרן? גיבור סיפורנו, שלא היה כזה גיבור מלכתחילה, משתרע פשוט-איברים בין דוכן של מקלדות מתקפלות לביתן של בטריות נשלפות ושואל את נפשו לקצת מנוחה. ומסביבו, כמו במין ריטואל חוזר חלילה, מתחילה לאלתר הצגה רעשנית של איזו מצלמת וידיאו שמדברת שש שפות ושוטפת את הבית (בימי חול בלבד!). א-מחייה.

או-אז נזכר הטייל היגע שסיפרו לו, עוד באירופה, על תערוכה אחרת שמתרחשת במקביל לתערוכת הגאדג'טים, ואולי אליה יוליך את גֵווֹ הלֵאֵה כדי למצוא מעט תנחומים, ולאוורר את תאי מוחו המשותקים. מדובר כמובן בתערוכת הפורנו השנתית, שכבר ארבעים שנה, עוד מלפני המצאת הדגדגן, מתוזמנת מסורתית להיות בדיוק במקביל לתערוכת הגאדג'טים – כדי לאפשר לכל היורמים מנברסקה ומטאיוואן לשטוף קצת את העיניים.

הולך לו אפוא העיתונאי החוקר היישר אל אותה תערוכה, ושם הוא נדרש להציג מגוון מסמכים שיוכיחו שהוא לא קטין (אוקיי, נראה צעיר אבל לא בן שבע-עשרה, רבאק!). ואז גובים ממנו שבעים וחמישה דולר טבין ותקילין, מחתימים את ידו בחותמת זוהרת בסגנון עדות הדיסקוטקים, ופותחים בפניו את שער המערה החשמלית. לאמור – זה השער, צדיקים גמורים יבואו בו.

ומאחורי השער, אחת, שתיים, שלוש, מחזה מעורר השתאות, בוקה ומבולקה, וגם קצת (אבל ממש קצת) סדום ועמורה. גם פה, בדיוק כמו בתערוכה המקבילה, דוכנים על גבי דוכנים, ביתנים על גבי ביתנים, וביניהם מסתובבים שלל גיקים שמוטי-לסת, מתפעלים מכל גאדג'ט חדשני וממששים את כל מה שעומד לתצוגה.

ומה באמת עומד פה לתצוגה? ובכן, רוב-רובם של הדוכנים שייכים לאולפני הפקות המנסים לקדם את סרטם החדש: "השוודית הלוהטת חוזרת", "השוודית החוזרת לוהטת", "השוודית חוזרת ללהוט עם חברות" וכדומה. בכל ביתן עומדת שוודית לוהטת אחרת, וחותמת ליורמים פעורי הפה על פוסטרים שלה בגודל טבעי. ולא שיש בה משהו טבעי, חלילה. כל שוודית כזותי, כמה שהיא רזה, ככה הציצים שלה הולכים לפניה וכמעט נוגעים בציצקלאך של השבדית המקבילה מהביתן הסמוך. מה שגורם לכך שכשאחת כזו מנסה ללכת לשירותים היא מהדסת כברווז על עקבי הסטילטו שלה בניסיון לשמור על שיווי משקל, ונראית כמו הכלאה של פינגווין, קנגורו וכוסית שוודית. דבר שלא מפריע לכל היורמים להדס אחריה בהתרגשות כאילו לא ראו שדיים מאז ימי ינקותם. ואולי אכן כך?

ואילו אני, מה לי ולשוודיות? חיש קל פניתי אל האזור הגאה של התערוכה, משאיר מאחוריי בגאון את היפות והחיות. אלא מאי? שאיזור הגאווה הכיל אולי עשרה ביתנים, וגם הם היו ריקים מאדם. שהלא גם אם אחד מהיורמים, שגלש לכאן מתערוכת הגאדג'טים, הוא אומו, איך יספר זאת לחברו לעבודה יורם-שתיים? אז הוא עומד לו ליד איזו שוודית, מעמיד פני מתעניין, ומדי פעם מלכסן מבט אל הביתנים העצובים הדחוקים בקרן זווית שמעניינים אותו באמת.

אבל אני, שאין לי אלוקים, פסעתי בגאון ובלי לדפוק חשבון ומיד הגרלתי כמה חתימות מכובדות של כמה כוכבנים כוסונים, שפשוט עמדו שם בפרצוף משועמם ועשו אחד לשני נעימים בגב התחתון. תגידו, לא בזבוז? אני מדבר פה על צביר של סטארים ברמת היעל-בר-זוהר ומעלה, כל אחד יותר נערץ ממשנהו, והם פשוט ניצבים שם בפרצוף של ילד מוכה, וכל המעריצים המיוחלים מתביישים לגשת. עולם אכזר, רבותיי, פשוט ככה.

ומה עוד? אספתי לי מגוון דוגמיות שהיו לחלוקה חינם, החל מאמצעי מניעה בטעמי דאיקירי-תות, דרך שקיות של ג'ל-סיכה בצבעים זרחניים, וכלה בדי.וי.די עם קטעים מהסרט החדש והמאמם "השוודי הלוהט חוזר". עיינתי לי בפנים רציניים בקטלוגים של מוצרים למיניהם ("אתה מתעניין בהפצת מוצרינו?", "לא, אני רק מסתכל"). ופה ושם גם קשרתי שיחה עם דוכניסטים מפוהקים.

כך למשל בביתן של "און טופ פרודקשנז" המתמחה בנישה של סרטי היאבקות ארוטית, נדהמתי לגלות שהמפיק המהולל טוני זרנגה הוא בעצם ליאופולד שומטוביץ', יהודי מבוגר וכרסתן מברוקלין, ולידו אשתו השמנמנה רייצ'ל שנראית ממש כמו אחות-סבתי זלדה. וכששאלתי אותם על כוכב סרטיהם המהולל ריק ואן-שפיץ, דובון שרירי ומגודל כאשר אהבתי, נאנח ליאו ואמר "הי איז א ריל משוגענע". ואילו רייצ'ל החרתה-החזירה אחריו, לאמור – אנחנו לא בוחרים את הכוכבים שלנו לפי האישיות שלהם, כמו שאתה מתאר לעצמך...

מפה לשם כבר נהיה מאוחר והביתנים התרוקנו מאדם. פועלי ניקיון זריזים החלו לטאטא את הפוסטרים הזרוקים, ושלל חרמני המקום עשו אט-אט את דרכם לעבר פתח היציאה, עייפים אך מרוצים. ואף אני אספתי את מטלטליי וחזרתי למלון, מותש אך נרגש, מצ'וקמק אך מסופק. האם אחזור לטייל בין הגאדג'טים לכוכבני-הפורנו גם בשנה הבאה? מסופקתני. זה לא שלא נהניתי. בהחלט היה חווייתי. אבל כמו שהגששים אמרו פעם – גם סיוד זה חוויה.

לסבי ישנה חצר ועץ אחד מופלא בה

אין כמוהו בעולם כך אומר לי סבא

לא פירות עליו צומחים כי הרי ממילא

הפירות סופם לרקוב – מי צריך את אלה?

זהו עץ של כוכבים מאירי עיניים

שם צומחים הם וגדלים כמו על השמיים

כשמראים לו תפוחים, כל תפוח דוב הוא,

הוא מראה את כוכביו ואומר: מה טובו.

הוא אוסף את כוכביו ויורד העירה

ביריד למכור אותם עשרה בלירה

בואו, בואו אנשים זוהי שעת הכושר

כוכבים תקנו בזול ותזכו באושר.

וקהל גדול סביבו צוחק ומתבדח

סבא, למה לא תמכור גם חצי ירח?

וכולם קונים חוטפים גזר צנון ואורז

אבל חופן כוכבים? לא, תודה, אין צורך.

מסתכל בהם הסב ונפשו נרגשת

עיניהם ודאי עיוורות ואוזנם חרשת

הביתה שב הוא עם סלו בלא טיפה של עצב

האוצר נשאר אצלו ואצלם הכסף.

לסבי ישנה חצר ועץ אחד מופלא בה

אין כמוהו בעולם כך אומר לי סבא.

עץ הכוכבים 

ביצוע: חוה אלברשטיין

מילים: לייב מורגנטוי

לחן: נורית הירש

גירסה עברית: יורם טהרלב