כבס ורחץ, כרפס יחץ

כמו שכולם יודעים, מכשירי חשמל ביתיים מגלים כלפיי שנאה יוקדת. אמנם, ברור לכל כי סאגת המקרר שעברתי התעלתה על כל נקמה הגיונית שהעדה הזו יכלה לתכנן עבורי. אבל כשגיליתי שמכונת הביסה שלי שבקה, לא יכולתי אלא לחשוב על הגרוע ביותר.

היה זה ערב אחד, אחרי ביקורו של א' בביתי, כשטענתי את תוף הדוד של המכונה הוותיקה בשלל בגדי התעמלות חמוצים, תוך שאני משרקק לעצמי את התשיעית של היידלמאן. התקלחתי, הלכתי לישון, וכיוונתי את השעון המעורר לרבע לשש בבוקר כהרגלי – במטרה לקום לעבודת הבורא בהולמס פלייס. אבל כל התוכניות האירוביות נמחקו באחת, כשהתקרבתי לזירת הפשע.

המטרה המקורית הייתה להעביר את הבגדים ממכונת הכביסה אל המייבש, ולצאת לג'ימ. למעשה, כשפתחתי את דלת המכונה מייד התפרץ החוצה גל עכור וריחני, כמו הייתי בעיצומו של ציקלון בנגלדשי. טרקתי מייד את הדלת (אני יכול להישבע ששמעתי זוג גרביים מגחך מבפנים) והקפתי את עצמי בשלל סמרטוטי רצפה, בניסיון נואל להתמודד עם אסון הטבע שהתרגש עלי מן שמיא.

כשנרגעה נשימתי הצטיידתי בגיגית ובטלפון סלולארי. אל הראשונה גרפתי את תוכנה הצואֵה של המכונה, שהיה מין מרק שחור ורותח של בגדים בניחוח של מרכך כביסה (לאמור – בושם זול של בורדלים). בשני השתמשתי כדי לסמס לעמית המד"ח שלא יחכה לי. אחר כך רוקנתי וסחטתי, סחטתי ורוקנתי, ובסוף מחיתי, ושפשפתי וסחטתי עוד קצת. ואז לקחתי את הבגדים הארוזים בשק זבל גדול אל הנקויבש הוותיק שלי ובקשתי שיטפלו בהם בכל מחיר. ואילו אני עצמי פניתי להתקשר לסוכנות כדי להזמין טכנאי.

לא אלאה אתכם בפרטים, רק זאת אציין: ביקור הטכנאי תוּאם בן רגע לבוקרו של יום המחרת. כעבור יום, הגיע הטכנאי לביתי כרבע שעה לפני הזמן המיועד. הוא החליף את המשאבה של המכונה, שהתקלקלה, במשאבה מקורית – ועשה זאת בכחמש דקות. על כל הגשעפט שילמתי ארבע-מאות שקל, והמכונה עובדת כמו חדשה. תענוג שלא יתואר.

אני חייב להתחיל לקלקל אותה לעיתים תכופות הרבה יותר.

רופא האליל שעושה אותך קליל

שמעתם כבר על מכון אברהמסון לגמילה? בדרך כלל מיועד המכון לחפֵצים להיגמל מעישון. לאחרונה הסתבר לי כי ישנו גם מסלול המיועד לגמילה מפחמימות (וליתר דיוק – מגלוטן ומסוכר). חברים שניסו והצליחו דחקו בי ללכת לטיפול, ולבסוף נתרציתי. כידוע לכל קוראיי, כבר שנים רבות שאני נאבק בעודפי משקל סוררים המתעקשים לדבוק במותניי, כאילו היה שם לפחות בית-הבראה של הרבבון העליון. מה לא ניסיתי? דיאטניות ודיאטנים, סוגי כושר כאלה ואחרים, שומרי משקל ושומרי חומות ושומרים צעירים, ושום דבר לא ממש הביא תוצאות. מזה יותר משנה שאני חוטא בדיקור סיני מדי יום ג' בבוקר, וגם כאן לא נרשמת הצלחה מיוחדת. אז מה לעזאזל יש לי להפסיד?

תיאורו של הטיפול נשמע חשוד עד מאוד, ובוודאי לאדם כמוני שאינו מאמין בממבו-ג'מבו רוחניקי. מסתבר שמדובר בפגישה חד פעמית הנמשכת כעשרים דקות, ועולה אלף ושמונה-מאות שקל טבין ותקילין. בזמן הפגישה אמור המטפל לחוג מסביבך ולעשות, בעקרון, כלום. ובכל זאת אני מכיר כמה אנשים שנשבעים בנקיטת חפץ כי רק כך הצליחו להיגמל. אז מה לעזאזל יש לי להפסיד?

ובכן, החלטתי לעשות מעשה, ותיאמתי התייצבות בקליניקה של המכון הממוקמת בקומתו התשיעית של מלון מנדרין- קולוני. בית-דירות זה, שהיה פעם יוקרתי להחפיר, נראה היום נטוש ומוזנח מתמיד. מסביבו מסתובבים, במקרה הטוב, שלל טיפוסים מפוקפקים, ובמקרה הגרוע שיחי קוצים מכוסי אבק. הקליניקה עצמה נראית כמו מקום מושבו של שרלטן מהשורה – מיושנת, קצת מוזנחת, ועל קירותיה תלויים גזירי-עיתון מכורכמים המעידים בנקיטת חפץ על יכולותיו הטמירות של אותו אברהמסון.

לא זאת אף זאת, בי עצמי לא טיפל המייסד המקורי אלא אחד מתלמידיו שהתהדר בשם האקזוטי "יוסי". יוסי זה, איש דקיק מאוד היה הוא, שנאמר – אין הסנדלר מתהלך בלא מנעלים. הוא הסביר לי בקול רך את העומד להתבצע, ואני התחלחלתי עמוקות. מסתבר שמה שיוסי מתכוון לעשות לי זה – ניקוי הילה. ממש כאילו הייתי מכונית משפחתית בפתחו של הקאר-ווש השכונתי. מכל מקום לא התכוונתי להשתפן בשלב אחרון זה. שעל כן אחזתי בכל יד אבן אלגביש אחרת, עצמתי את עיניי, חשבתי על מקום רחוק ונעים (מועדון האס-אנד-אם החביב עלי בסן פרנציסקו) ונתתי ליוסי לעשות בי כרצונו.

יוסי חג מסביבי ולפרקים נגע בי בידיו. אני מודה שלעתים ברחו מחשבותיי מאותו מקום רחוק וטוב אל הכאן והעכשיו ("מה האיש רוצה מהתנוכים שלי, למען השם?"). אבל רוב הזמן הצלחתי לשמור על שקט תעשייתי, ולעתים אפילו נמנמתי קצת (מי שמכיר אותי יודע שאני יכול לנמנם בערך בכל מצב – ואני אף עושה זאת, למגינת לבם של הקולגות שלי לעבודה, למשל).

כעבור זמן-מה ציווה עלי יוסי לפקוח את עיניי. הוא נטל ממני את הקריסטלים, מחה אותם בקפידה במגבון לח, גיהץ את כרטיס האשראי שלי – ואיחל לי הצלחה. יצאתי אל האוויר הקריר כשכולי תמיהה, ותחושת אי-נוחות מסוימת בקרבי. בידי אחזתי דף הוראות להמשך, שקיבלתי ממש לפני צאתי מהקליניקה: בחודש הראשון אין לאכול פחמימות כלל, למעט פירות (וקטניות). אחרי חודש ניתן לאכול אורז, תפוחי אדמה ותירס. לעולם (לעולם!) אין לגעת בלחם, עוגות, שוקולד, גלידה, ושאר מוצרים המכילים גלוטן ו/או סוכר.

עברו מאז רק כמה ימים, אבל באופן מוזר נראה בינתיים שזה עובד. אני מצליח להתנזר, וזה אפילו לא מאוד קשה. עמית המד"ח הזדעזע ממשטר האכילה נטול הפחמימות, שככל הנראה הוא ממש גרוע למי שמתאמן. מצד שני פירות אני אוכל, ובעוד כמה שבועות אוסיף לתפריט גם אורז ותפו"א. אני עצמי קצת המום מהרעיון שלעולם לעולם לא אגע עוד בשוקולד – או בלחם. אבל מצד שני, אם החשקים ההתמכרותיים יחלפו להם, אז זה באמת לא צפוי להיות בעייתי. ואם בדרך ירדו כמה קילו ויחשפו מתחתיהם את תוצאות העבודה הקשה במכון הכושר, גם זה לא יזיק. אני מבטיח לדווח על ההתקדמות.

הערת אגב: מסתבר שכל ביס מפחמימה רעה מצריך להתחיל את התהליך מחדש. חבריי הקוראים כאן מתבקשים לפיכך להימנע מלהציע לי מן המזון הנתעב הזה, או להגניב לכוסי בטעות חומרים אסורים. מי שיתרשל יאלץ לקחת סמרטוט ואקונומיקה ולהבריק את ההילה שלי עד שתנצוץ כזוהר הרקיע. ראו, הוזהרתם!

עניינים שבינו לבינו

לא קורה כלום. :-(

העבודה משחררת

חתמתי במקום החדש!!!1 :-)