במסגרת חיפושי העבודה שלי אני משתדל להשאיר את הראש פתוח, ולא לפסול אף אפשרות – ולו המוזרה ביותר. בעולם הנפוח של יועצי-הדעת למיניהם קוראים לזה "לחשוב מחוץ לקופסה": שיעתוק קלוקל מאנגלית של ביטוי שהוא מוזר גם בשפת המקור. ואולי עדיף כבר התרגום הפשטני לעברית יומיומית: בחייאת, תביאו לי עבודה מהר, לא חשוב במה, למה אם לא – אני ישתגע.

לפיכך, כאשר שאל אותי ידידי הטוב י"מ אם אני רוצה שיעביר את קורות החיים שלי לחברה אחת שהוא עובד איתה, אמרתי "למה לא" – ולא הקדשתי לכך יותר מחשבה. שעל-כן מה רבה הייתה הפתעתי כשפתאום צנח לו משמיים מייל לתיבת הדואר שלי, לאמור: קיבלתי בתודה את החומר שהעברת לנו, ואשמח לקבוע איתך שיחת היכרות ראשונית. על החתום: גונטר אולמן, מגייס זוטר דרגה שלוש, חברת וועלטשמערץ (ע"ר).  

וועלטשמערץ מוכרת ודאי לכולכם – בכך אין לי כל ספק. המדובר כמובן בחברה התעשייתית הגדולה בעולם לייצור מיסבים (ובלע"ז – קוגעלאגערים). החברה היא בעלת מחזור מכירות של כעשרים ביליון דולר בשנה, ונסחרת בבורסות של ניו-יורק, של טוקיו ושל וינה. בבירה האוסטרית המצוחצחת נמצא גם המטה העולמי של וועלטשמערץ, אולם משרדיה פרושים בכל העולם כולו. בין היתר היא מחזיקה שלושה משרדים גם בארצנו: במרכז תל-אביב, בפארק התעשיות הר-חוצבים בירושלים, ובגוש תפן שבגליל. וועלטשמערץ ידועה כחברה המעלה על נס חדשנות עסקית, ומקדשת ערכים של יזמות ומצליחנות – ועם זאת היא מפורסמת גם בסביבת העבודה הנעימה שהיא מציעה לעובדיה, ובאנשים המוכשרים שהיא מגייסת.

אם כך, יזקוף הקורא אוזן תורנית, מה הבעיה? אז זהו, אין ממש בעיה. פרט אולי לסוגיה הקטנה והלא מאוד משמעותית, לאמור – מה לי ולקוגעלאגערים? הפעם האחרונה שראיתי במו עיני אחד מאותם כדורי מתכת קטנים וממורטים הייתה בכיתה גימ"ל, כשגנבנו שקית מהארון של המורה לנגרות כדי להעשיר את אוסף הבאלורות שלנו. אבל ברור שעניין קטון שכזה לא אמור להפריע לי כלל. ולקראת שיחת ההיכרות עם גונטר חרשתי את האינטרנט, קראתי דו"חות, עיינתי במאמרים, שקעתי בפתרון סוגיות סבוכות במכניקה ולובריקציה, והגעתי לקו הסיום מותש אך מאושש, מוכן לשעת המבחן.

קו הסיום דמיקולו, שעת המבחן עאלק. גונטר הציג את עצמו בנימוס, ואז פנה מיד לשאלה הראשונה. לפני שנתחיל, סח האיש, רציתי רק לברר איתך באיזה משרד תרצה לעבוד. גלגלתי בראשי מראות אימים של חרדים מפגינים ליד שער המשרד בהר-חוצבים, ואז של שממון גלילי מנומנם הניבט מחלון המשרד בגוש תפן. אה, גמגמתי, משום מה היה לי די ברור שהכוונה למשרד בתל-אביב, לא? גונטר כחכח בגרונו, ואז אמר שקורות החיים שלי אמנם מאוד מעניינים – אבל בארץ אין כרגע תפקידים מספיק בכירים בשבילי. אז – לא אכפת לי לעבור לגור באירופה, נכון?

אכפת-לי-מאוד-גונטר-ולמעשה-על-גופתי-המתה – זה מה שנפלט לי מהפה לפני שהספקתי לחשוב אפילו שנייה. ואז התעשתתי וגמגמתי משהו על דירתי החדשה והאהובה שאך זה לא-מכבר השתקעתי בה, על כל החברים שיש לי פה, על מזג האוויר הנעים של תל-אביב באוגוסט, טוב, אולי לא מזג האוויר, גונטר – אבל אתה מבין אותי, נכון? אולי אפשר לעשות את התפקיד מישראל ופשוט לנסוע הרבה? (גונטר: לא!); אולי יהיה בקרוב תפקיד בכיר גם בישראל? (גונטר: לא!). אוקיי, הבנתי. אגב, לאן באירופה חשבתם לשנע אותי? להמבורג? הבנתי. טוב, תודה רבה גונטר, אני אחשוב על זה ואחזור אליך. תודה. שלום. תודה. ביי.

בצד השני של הקו השתררה דממה, ובמקביל החל מוחי הקט לסעור כמו בקבוק דיאט קולה שזרקו לתוכו שתי סוכריות מנטוס. מצד אחד... ומצד שני... אבל בעצם... כלומר בסך הכול... מה פתאום? כאילו, אני לא לגמרי מבין... ולמה המבורג? למה לעזאזל המבורג? לא שאני מתלהב מהרעיון של לעשות רילוקיישן לאירופה שסועת-הקרבות, אבל נניח שהייתי – רק לשם הדוגמה, כן? – נניח שהייתי מוכן. אז אי אפשר ככה איזה לונדון? או פריז? או למצער אמסטרדם, ברצלונה, אפילו ברלין? מה לי ולעיר הנמל הצפונית, היבשושית, הקרה והאפורה הזו? אין שם בכלל ישראלים! ומי ממכריי ישים נפשו בכפו ויבוא לבקר אותי בהמבורג הדלוחה?

סעור-נפש כדבעי, התחלתי מייד להתקשר לכל חבריי. למה שרק אני אסבול מדילמ'קות כאלה? ובכלל, אחד המגזרים שצפויים לסבול הכי הרבה מתוצאותיה של הרלוקציה הם כמובן אותם חברים – אז שיתנו כתף עכשיו ויעזרו לי להחליט. קאפיש? כלומר – פארשטייס?

(פאוזה דרמטית)

למרבה התדהמה, כל החברים אליהם התקשרתי באותו יום ובימים הבאים היו תמימי דעים, ללא כל התלבטות. סע! אמרו לי כולם. סע!!!

הייתם מאמינים? חברים גידלתי ורוממתי, והם כיהו בי! לא כי, הייתי מצפה למשל שיחזיקו אותי בשרוול אפודתי ויזבירו לי שהם לא יכולים בלעדיי; שיזכירו לי עד כמה קר ואפור וגשום ובעיקר בודד בהמבורג זו. בודד! כמו כלב עזוב! כמו נעל בית ישנה שהושלכה לפח! בודד!!! ברם – לא מיניה ולא מקצתיה. כולם העלו על נס את ההתנתקות מהביצה המקומית, את יופיה של אירופה לעת כריסמס, את הטיסות המוזלות שתאפשרנה לי לדלג לסופ"ש באמסטרדם מתי שרק ארצה, את המשכורת המפנקת, את סביבת העבודה הנעימה, את שמה הטוב של חברת וועלטשמערץ המפוארת, את האופן שבו ג'וב חלומות שכזה פותח בפניי שלל אופקים והזדמנויות, בשונה מהמקום המקצועי שבו אני קצת תקוע כעת. ובל נשכח גם את הטיעון לפיו כל הקהילה ההומואיסטית האירופית כולה ממתינה רק לי שאופיע בפאתי המבורג כדי לעשות לי קיצי-קיצי בגב.

עם הזנבנב בין הרגליים חזרתי אחרי יום במייל נבוך לגונטר, כשמפרשיי ריקים מכל רוח וכל-כולי התרפסות נמוכה. סליחה שאמרתי, מצטער שנבחתי, וואללה לא התכוונתי, כל החיים רק רציתי לעבוד בתחום הקוגעלאגערים ולא סתם – בשבילי רק המבורג ולא שום דבר אחר. וגונטר, ארך אפיים ורב חסד שכמותו, השיב לי מקץ כמה ימים כי ישמח לתאם לי ראיון טלפוני ראשון שבו אתחיל את מסלול היסורים הבעל"ט.

כי, זאת עליכם לדעת: וועלטשמערץ ידועה בתור החברה הכי טוחנת בעולם בתחום הראיונות. צפויות לי המון שיחות טלפון, והרבה מפגשים, ושלל חידות הגיון, שאלות אסטרטגיה וקושיות טכנולוגיות ועסקיות. ורק אחד מכל מאה פונים זוכה להתקדם לשלב הבא, ואחד מרבבה לשלב שאחריו, וכן הלאה, אבל זה כבר יהיה נושא לפוסט עתידי – אם בכלל. כי אולי אתקבל, ואסע להמבורג, ובחיים לא תשמעו ממני יותר. ואולי אנשור חיש-קל בתהליך ואקבור את עצמי מבושה - ובחיים לא תשמעו ממני יותר. חברים, תוכנית הריאליטי שלי ושל וועלטשמערץ יוצאת לדרך. הלאה ליעד פרקש (כִּיף!) וליאורה עם ביצי בת היענה שלה. סורו, סורו מני, מעיין בוזגלו-חודידה וחברתה החדשה ג'י, לפני שאני יעשה לכם להתגז'דר על החיים שלכם. קדימה חברים – מי שרוצה לראות אותי בהמבורג (וחסר לכם שלא), נא לסמס 1 למספר 2020. צאו לדרך.