לא תאמינו מה קרה לי ביום שישי שעבר. יצאתי בבוקר לסידורים, והלכתי לכיוון הבנק. אני יש לי מין מנהג כזה להוציא כל יום שישי דפי-חשבון בעדכן של הבנק. משהו שלמדתי מסבא שלי. לא משנה. בקיצור, על הפינה של ויצמן וארלוזורוב פתאום ראיתי את איתן שוורץ! איתן שוורץ, נו, זה שזכה ב"השגריר", והיום הוא כתב לענייני טלוויזיה בתוכנית הבוקר של אברי ועינב, שאני רואה כמעט כל בוקר על ההליכון. בקיצור, כמעט נתקעה לי הנשימה בגרון ומהר ספרתי עד שלושים ועשיתי פרצוף הכי אדיש שאפשר, אבל בלב הרגשתי דפיקות חזקות-חזקות כאלה של התרגשות. כאילו, איתן שוורץ!

אז המשכתי ללכת לכיוון הבנק ומה אתם יודעים – שוורץ הלך ממש על ידי, ואפילו באותו קצב כמוני, ודיבר בהתלהבות בפלאפון בקול השוורצי השמח הזה שלו. הוא לבש בדיוק את אותה חולצה שהוא תמיד לובש בתוכנית הבוקר, חולצת כפתורים שחורה כזאת עם פסים לבנים דקים, וג'ינס של דיזל עם מלא כיסים. החולצה הייתה קצת קטנה עליו אז ראו את הכרס שלו בין החיבורים של הכפתורים. והשיער שלו עמד בצורה משונה לגמרי לכל מיני כיוונים, כאילו הג'ל לא ממש הצליח לו, והוא דיבר בפלאפון בקול ממש-ממש רם, ולא יכולתי לא להקשיב. למרות ש,אתם יודעים, חופש הדיבור וזה.

אין לי מושג מי זה היה בצד השני אבל זה נשמע כמו מישהו שהוא לא דיבר איתו מלא זמן. אז שוורץ סיפר לו שהוא התחתן לפני חודשיים (ידעתי את זה! אברי ועינב אמרו לו מזל טוב בשידור!). וגם שהוא חזר לאוניברסיטה (גם את זה ידעתי! ת' אמרה שהיא רואה אותו בגילמן, ושבאמת החולצות שלו קצת קטנות עליו). הוא המשיך לספר בקול שמח כזה שהוא מקים מין אגודה לכבוד הפליטים מאיפשהו שיש עכשיו מלא מהם בארץ. ופתאום פניתי לכיוון הבנק ונכנסתי לאזור של העדכנים, ומה אתם יודעים – הוא נכנס אחרי!

אז מהר עשיתי פרצוף אפילו עוד יותר אדיש והכנסתי את הכרטיס לעדכן ולחצתי על הקוד במין אדישות כאילו, יאללה מה'כפת לי שיש על ידי עכשיו בלייב מישהו מהטלוויזיה (!). ואז שוורץ גומר לדבר בטלפון וסוגר אותו ומסתכל לכל הכיוונים ואז פתאום הוא מסתכל ישר עלי (אמא'לה! לא להראות שהרגשתי). ואז הוא אומר לי בשוורציות כזותי: יש לך אולי עט?

חשבתי שאני מתעלף במקום. כאילו, מילא זה שראיתי אותו אבל הוא אשכרה דיבר איתי! אז מהר חיפשתי בכיסים אבל שיט, לא היה לי עט. אז פתאום מצאתי מין חתיכת עיפרון קטנה כזותי ומהר-מהר אמרתי לו: הנה, זה בסדר? אז הוא ישר חייך (!) ואמר – בטח, אם זה כותב אז זה בסדר. ואז הוא לקח מין מעטפה, נו ששמים בתוכו צ'קים, והתחיל למלא את הפרטים על המעטפה. בטח צ'ק שהוא קיבל מאברי ועינב! ואני הסתכלתי כזה משותק ולא הצלחתי להוציא את הדפי-חשבון שרציתי. ופחדתי שהוא יראה שאני מסתכל עליו אז מהר דפדפתי בכל מיני דפים שהיו לי ביד ממיקודם אבל מהצד של העין המשכתי להסתכל עליו. והוא ממלא כזה את כל הפרטים על המעטפה ואז הוא פתאום מתחיל לשיר לעצמו "תמיד אישה, אישה אישה". חשבתי שאני לא שומע טוב! נו, השיר הזה של פנינה רוזנבלום מכשהיא הייתה פעם בקדם ולבשה מין שמלה עם קשקשים כחולים שהיה צריך לקלף ממנה בסכין יפנית. מה פתאום הוא שר את השיר הזה? זה לא נאה לאיש מהטלוויזיה, בטח לא למישהו שהיה שגריר וייצג את המדינה שלנו! מזל שלא היה שם אף אחד חוץ ממנו וממני ואני ישר נשבעתי שאני בחיים לא מספר על זה לאף אחד. שלא יהיו לו פדיחות. מספיק מה שנהיה עם משה דץ, שזה די ביזיון, לא?

בכל אופן בשלב הזה כבר הרגשתי קצת פחות לחוץ והתחלתי להוציא את הדפי-חשבון ואפילו שרקתי לעצמי, אבל משהו סולידי כזה אתם יודעים. לא זוכר בדיוק. אולי האות של החדשות של ערוץ שתיים עם גדי ויונית נניח. ואז שוורץ גמר למלא את כל הפרטים וליקק את המעטפה ושם בתיבת-שירות, ואז הוא החזיר לי את העיפרון וחייך ואמר "בבקשה" וגם "תודה" והלב ממש ירד לי לתחתונים. ואז הוא יצא והלך לאן שהוא. והמשיך אני חושב לשיר את השיר הזה של פנינה. אבל אני לא ממש בטוח כי הדלת נסגרה ולא שמעו כל כך טוב.

אז גמרתי להוציא את כל הדפים שרציתי ואז ארזתי אותם ושמתי בכיס ובלב כל הזמן אמרתי לעצמי בשמחה "יו, שוורץ!". והלכתי משם לכיוון של הסופר, ונכנסתי וחייכתי לעצמי בזמן שהייתי באזור של הגבינות ואחר כך באזור של הלחמים, ואף אחד לא באמת ידע למה אני מחייך כזה. וכל הזמן חשבתי "אני לא מאמין", והייתה לי מין שמחה קטנה כזותי בלב. זהו.