לפעמים אני נזכר פתאום, ומתגעגע. לפעמים אני שוכב במיטה, נים ולא נים, נרדם כמעט, ופתאום אני מתגעגע. מתגעגע קצת, לא הרבה, אבל מספיק בשביל להרגיש. חושב שהיה יכול להיות נחמד אם היה כאן מישהו, על-ידי, במיטה. גוף חם ונעים להתכרבל בו. או אפילו בלי להתכרבל. רק להרגיש אותו כאן, כך, על-ידי. ואז אני נרדם.

לפעמים אני חולם בהקיץ, שקוע בשרעפים. כותב איזה מסמך. או פוסט. או שורה משיר. ואז העט נתלה באוויר והמחשבות הולכות למקום אחר, ואני מתגעגע. דרך הגוף חולפת מין רוח דקה, מתוקה-מרירה, ואחר-כך נכלמת ומתפוגגת, והכול חוזר לקדמותו. נקישות המקלדת, קומקום מצפצף במרחק, קול של אמבולנס שחודר לו מבעד לחלון הסגור. הגעגוע נעלם.

למי אני מתגעגע? לא תמיד למישהו מסוים, לפעמים רק לְתחושה. מין תחושה נעימה של ביחד. לדעת שאפשר להתקשר אליו בערב ולספר לו על משהו שאירע, ואז לשמוע את צחוקו מהצד השני. לשבת איתו מול הטלוויזיה המשמימה, ולרטון בצוותא על חלום ועל שבר. לשתות ביחד קפוצ'ינו מוקצף בקפה השכונתי, לרכון ללטף כלב שנראה כמו דוב צעצוע, ולחייך לתינוקת שמנסה ללכת משולחן אחד למשנהו. אולי לעשות קניות ביחד בסופר, באישון ליל? אולי לשלוח אותו בגפו לסופר עם רשימה מדוקדקת, ואז לנזוף בו על שלא מצא את הפריט הכי חשוב? משהו בביחד הזה נוסך שלווה. ובטחון.

ולפעמים הגעגוע מתכוונן דווקא למישהו מסוים. מישהו שפגשתי, שהכרתי, מישהו שאני עוד מכיר. מישהו שביליתי איתו זמן מה, ואז זה נגמר. מישהו שאני עוד פוגש מדי פעם במקום כזה או אחר.

אותו בחור שהיה איתי לכמה שבועות בתקופת המלחמה האחרונה. אותו סיפור בלתי אפשרי, שבאמת נמס והיה לאין, בתום תקופה קצובה. פתאום נוחת עלי מתוך הכלום מין רגע שכזה, ואני חושב עליו. אני נזכר בו, אני נזכר ברגעים שבילינו יחד. לפעמים אני כותב אליו, והוא עונה תמיד. בנימוס. בקצרה. ומפוח של תקווה משיב אש אדומה ברמץ האפרפר. ואז האש מתכווצת וחולפת, עד הפעם הבאה שאכתוב. מישהו אמר לי שהוא כמו סירנה ששרה אלי, ואני כמו אודיסיאוס הכפות לתורן, זועק על מלחיו אטומי-האוזן לשחרר אותו מכבליו, כדי שיוכל לקפוץ למים ולשחות לחוף, אל שִברונו. אסור לי לחשוב עליו. אסור לי לכתוב לו. אסור לי להתגעגע אליו. אבל זה לא עובד ככה. אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת.

ובחור אחר, שמתקשר אלי פעם בחודש ממספר חסוי ושואל אם אני בבית, ואם הוא יכול לבוא. ואז, אחרי כרבע שעה, מופיע בדלת, גדול ואדמוני וחייכן. ואנחנו גונבים שעה קסומה בין כר וכסת, ובסופה הוא קם, שורך נעליים, וחוזר לאשתו ולילדים. מיהו ומה שמו? זאת אינני יודע. במה הוא עוסק? היכן הוא דר? גם זאת לא אדע. אין לי כל דרך ליצור עמו קשר, ואני חושש לשאול אותו פרטים רבים מדי, פן ייבהל וייעלם. ופעם אחת אכן נעלם לכמה חודשים, וכבר חשבתי שלא אראה אותו עוד. ואז הוא שב, חייכני כתמיד וסיפר לי שהיה בקורס ארוך, במדינה אחרת, וחזר משם רק עכשיו. לפעמים הוא מתקשר כשאני לא בארץ, ולבי נחמץ. ולעתים אני יוצא מהצגה ומוצא שהייתה לי שיחה שלא נענתה מטלפון חסוי, בלי הודעה, ויודע שזה הוא. ואני שותף סמוי. אני בצל כשעולה האור.

משונה, כמעט תמיד אני מתגעגע למישהו שאינו מושג. האם זהו טיבו של הגעגוע? האם רק כך הוא מתעורר, יוצא מפוהק מבין עלים של מחשבה, מותח גווֹ בעצלתיים ומתפרש על כל הגוף? ומה אם אותו בחור היה במרחק נגיעה, תמיד זמין, תמיד שם? האם תחושת החיסרון החמים עדיין הייתה מתעוררת, עוטפת את הנפש במין נעימות מְאָכֵּלת? לא, אין לי כל דרך לדעת זאת. 

ומניה וביה הגעגוע גז, בכל מקרה, והכול שב למסלולו. ושגרה אוחזת ומוליכה בטח בנתיבי החיים, אפורה, ופשוטה, וטובה.