א וַיְהִי, בְּהַעֲלוֹת יְהוָה אֶת-אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם; וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע, מִן-הַגִּלְגָּל.  (מלכים ב' פרק ב')

והיום על הפרק – הנעלמים.

לא, לא מדובר בספרו החדש של הרלן קובן (גם לכם נמאס לשמוע את הפרסומות המעצבנות לפאלפ פיקשן הזה?). גם לא בקבוצת קומוניסטים-כביכול שטופלו ע"י פינושה. ובטח לא מדובר במושגים מתחום האלגברה, האהוב כל-כך על כולנו.

אני מתכוון לאותם אנשים שיוצרים איתך קשר, לפעמים יוצאים איתך לדייט, אפילו שניים, לעתים אפילו נשארים איתך במערכת יחסים למשך כמה שבועות – ואז פתאום נעלמים. כמו קורח ועדתו שבלעה אותם האדמה. הם לא עונים למייל, לטלפון או לסמס. כל מכתב שמשוגר אליהם חוזר מיד לשולח, כאילו הפכוּ לאבק, או עברו ליקום מקביל. או לכל הפחות נכנסו לתכנית להגנת עדים של האף.בי.איי, ועכשיו הם חיים עם פרצוף אחר, הרבה פחות מחוצ'קן, בסביוני-גוואנטאנאמו-עילית.

האם אכן מדובר כאן בתופעה על-חושית? משהו מתחום משולשי ברמודה? אולי פשוט תוצאותיו המרות של מסע-קניות של חייזרים שעברו כאן כדי לאסוף קצת מזון לקראת המנגל הבא?

סבתי זלדה הייתה מצקצקת בלשונה ואומרת משהו על אזייאתים, וקיינה נימוס, וכל האינטרנט-שמינטרנט הזה שבגללו כבר אין פה יותר דרך-ארץ כמו פעם. פעם, כלומר אז, כשהם עלו מוורשה ואמרו "ביטה" ו"דנקה", אם צריך או לא צריך.

והאמת – אני נאלץ להסכים.

תופעת הנעלמים, פנים רבות לה. המקרה הקל יחסית הוא של אנשים אנונימיים שמצ'וטטים אתך עד זוב ציפורן, ואז לוקחים את מספר הטלפון שלך, מתקשרים אליך ממספר חסוי, מקשקשים איתך קצת ובסוף אומרים "אני חייב לנתק – הכלבה שלי בדיוק המליטה תשיעייה. אני כבר חוזר אליך". וזה הדבר האחרון ששמעת מהם אי פעם. למה כל כך קשה להם להגיד "שמע, לא מתאים לי"? למה להרוג איזו דודה או להמציא שריפה במחסן היינות כדי להיעלם בצורה הרבה פחות מכובדת? אני לא מצליח להבין את זה.

הדרגה הבאה היא של אנשים בדיוק כנ"ל, אבל כאלה שאחרי השיחה גם לוקחים כתובת מדויקת ואומרים שיגיעו תוך שעה. ואז מותירים אותך להתייבש, כמו ציצי של סודנית בשנת בצורת. בזמן הזה יכולת להשתרלל עם עוד עשרה פונים נלהבים, שאת פניהם השבת ריקם! טוב, אולי אני מגזים קצת... אבל בכל מקרה זה לא נעים. ומה אם בדיוק סגרו לך את הסופר ועכשיו בגלל שחיכית כמו טמבל לא יהיו לך עלי בייבי לשבת המלכה?

אלה שהכי מפתיעים אותי והכי פחות מובנים לי הם אותם אנשים ששודכו לי דרך גורם מוסמך – חבר, מכר או אפילו קולגה. שם נדמה לך שאין שום סיכוי שהדייט יתאייד, שהרי זו פאדיחה רבתי למשדך, איתו אתה ממשיך לשמור על קשר. ובכן, מסתבר שאין זה כך. לפניכם שתי דוגמיות שימחישו לכם את גודל הפרובלמה.

ראשון הוא דוקטור ניר גלבוע, רופא בעל-שם ששודך לי פעם על ידי חבר לעבודה. שוחחנו בטלפון והשיחה קלחה כמי מעיין זכים. קצת צחוקים, קצת דאחקות... אני לפחות גמרתי את השיחה בתחושה של מאצ' מייד אין הבן. וול, הלו אנד וולקם טו הל! למרות שקבענו להיפגש יום לאחר מכן, האיש התקשר שעה לפני הפגישה והתנצל על שהוא נאלץ לבטלה, בשל חתונת אחותו שנקבעה באופן פתאומי. הוא הבטיח שיתקשר אלי למחרת כדי לקבוע מועד חלופי, וזה היה סוף הסיפור. כל מייל, הודעה קולית או סמס ששוגרו אליו נתקלו בחומה בצורה של שתיקה.

התחושה בצד השני (אצלי, דומקופף!) נחלקה לשניים. מצד אחד האכזבה, העלבון והפגיעה, שמתמצים בתהייה הקיומית "מה לעזאזל לא טוב בי?". במיוחד שאפילו לא נפגשנו, כך שהוא לא ראה את הגבנון שלי ואת היד השלישית! ומצד שני, תחושת ההחמצה המרירה. הרי כל כך נדיר למצוא מישהו קולח, רהוט ואינטליגנטי – אז למה לוותר?

הקולג החביב ששידכן לי את דוקטור גלבוע נאנח, ואמר לי שהוא פשוט דפוק בשכל. הוא כמובן שאל אותו, והאיש מלמל משהו על זה שלא יצא לו להתקשר ועכשיו כבר לא נעים לו. שאלתי אם לדעתו כדאי שאני אתקשר. הוא אמר שזה אפשרי, אבל מעצבן אותו שדוקטור ניר לא רודף אחריי. טוב, נעזוב זה בינתיים.

המקרה השני קרה לי ממש לא מזמן. הפעם שודך לי הדייטאי על ידי סטארטאפיסט אחד איתו אני עובד (התאמינו?). מדובר בלקוח שלו, איש מחשבים בכיר ששמו דני דולן. לפני הפגישה סיפר לי השדכן שדני הוא אדם קצת סגור, שכבר נפגע מספר פעמים בעבר ולכן שומר בקנאות על פרטיותו. מאידך הבטיח לי שאם אך אחדור את שריונו, הרי שיתגלה בפני אדם מקסים, חם ונעים, שכולו לב.

ואכן, נפגשתי עם דני זה, והפגישה הייתה ממש נחמדה. הוא סיפר לי איך יצא מהארון בגיל מבוגר יחסית, אחרי נישואין ארוכים במהלכם גם גידל שלושה בנים לתפארת. הוא הוסיף ושטח בפני גם סיפורים על כמה אנשים רעים בהם נתקל באטרףדייטינג, שאחד מהם אפילו ניסה לסחוט אותו. "לא הצלחתי להתרגל לג'ונגל הזה, ולהבין את הכללים שלו" אמר דני-דן, ולבבי השוטה רחב לקראתו, תוך שציפורים מטאפוריות משרקקות מעל ראשי.

בתום הפגישה עלינו לדירתו ועשינו מה שעשינו, והיה אחלה. וכשיצאתי אמרתי "נדבר מחר" והוא אמר "בוודאי!" – וכך נפרדנו בחיוך.

למחרת שלחתי לו מייל צוהל והוא ענה מיד ואמר שיתקשר אלי בהמשך היום. וזו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנו. שלחתי עוד מיילצ'יק תוהה, אבל מקץ שלושה ימים הבנתי ששוב יש לפניי מקרה של התאיידות. ושוב לא הצלחתי להבין למה.

הפעם זה פגע בי יותר מבדרך-כלל. אולי בגלל שפשוט לא ציפיתי לכך בשום צורה. ואולי בגלל שלא חשבתי שדני ילמד כל כך מהר את שפת הג'ונגל, עליה התלונן אך לפני כמה ימים. ושוב, לא הבנתי למה לא, ולא הבנתי למה לוותר.

כשהשדכן התקשר לשאול, שפכתי עליו את מררתי, בבחינת "הרוג את השליח". האיש טען שזו בטח טעות, ואחרי כמה ימים אמר לי שדני מרגיש ממש לא בסדר עם איך שהוא התנהג. אבל זה לא סיפק לי תשובה, לא לשאלה א' ולא לשאלה ב'. וגם לא ציפיתי מהשדכן, גבר סטרייט חביב שכמותו, שיבין בכלל מה אני רוצה ממנו עם השאלות המשונות האלה.

חברי הטוב מ' טוען שאולי האנשים האלה, שלא נעים להם להגיד "לא מתאים", חושבים שבעצם לצד השני עדיף שלא לקבל "לא" בפרצוף. זו קריאה אפשרית של הסוגיה, אבל היא נראית לי דחוקה. אני חושב שהפתרון האזיאתי של קיינה-תרבות-קיינה-נימוס הוא הוא בעצם המפתח להבנת העניין. וזה מזכיר לי שפעם פיבלשתי פוסט שגנבתי ממישהו על אתיקה של דייטים. אולי שווה לעלעל בו שוב.

בכל מקרה, אני אמשיך לנסות. ויום אחד יגיע הנסיך על הסוס הלבן. אותו אחד שגם ידאג שלא אצטרך לנקות את החרא, שהסוס שלו השאיר בפתח האורווה.

גשם מטשטש את העקבות

אי אפשר לראות מה היה כאן קודם

כתפי כבדות אל הקיר צמודות

לא יתפסו אותי אני שומרת סוד

המסיבה בחדר השכן.

מצלמים אותך ולא יודעים מה קודם

אם לנשק ידי גברות

או למחות מפניך סימנים של אודם

משחקים במחבואים

מתחבאים מהחיים

אמא לא מחפשת אותנו

זרוק לי קוביית סוכר

למשחק יש טעם מר

אמא לא מחפשת אותנו

בוא נצא מהפינה

אמא לא מבינה

גשם מתנצל על האיחור

הוא אומר שיש לו סיבה מוצדקת

המורה מתחיל את השיעור

ואתה איתי במיטה קבור

תמיד שמים אותנו בפינה

כי נולדנו שנינו מחוץ לרחם

את שנינו יקטפו בסוף העונה

מה עם האחרים תספר לי איך הם

משחקים במחבואים...

יום אחד נצא מהפינה

נסתכל זה על זו ולא נאמין

אתה זקן גם אני זקנה

ואמא עדיין לא מבינה

היא שוכבת שם ולא רואה

לא יודעת כלום ולא רוצה לדעת

גם היא תמצא לעצמה פינה

ומחר סוף - סוף סוף העונה

משחקים במחבואים...

מחבואים 

ביצוע: טאטו

מילים ולחן: אלונה דניאל