החברים בעבודה נפרדו ממני בפנים רציניים ובקשו ממני בכל לשון של בקשה להיזהר. "אל תהיה גיבור. אם אתה רואה שקורה משהו, פשוט תיקח את הרגליים ותברח" אמר א', ואילו ר' הוסיפה "תשמור על עצמך! ותדאג להיות תמיד בחברת אנשים, ולא להתרחק מהשוטרים". וכך ליווּני בנפנוף מטפחת ובעיניים נוגות, משל חייל הייתי, היוצא לשדה הקרב.

את דגל הגאווה הגדול שלי יראתי לשאת בערומו, פן יבולע לי. על כן הכינותי מראש בגד-גוף משקיות שחורות ורעננות, ועטפתי אותו בתכריך זה כאילו היה ספר-תורה קדוש. למכוניתי הזהובה צירפתי גם את חבריי מפורום גאווה של נענע, אמנון ובן-זוגו וגם כנרת, שזוגתה לא יכלה להשתחרר מן העבודה. וכך יצאנו בצהריי היום, משקשקים אך נחושים, ועלינו בדרך המתפתלת אל ההר, כעולי-רגל בדרכם להקריב את זבח הפסח. וזה לזה שחנו חרש: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעולָה?

עצה טובה קיבלנו מבעוד מועד מידידנו, אורבני, גם הוא מאנשי הפורום: לא לנסוע בכביש מספר אחת, אלא לעקוף את הפקקים תוך שיוט על כביש ארבע-ארבע-שלוש, אשר יביא אותנו אל העיר בהפוכה. ואכן כך היה, ובדיעבד מסתבר שהפסדנו מלא בלגאנים בכניסה הראשית לעיר, בה עמדו ריבוא אברכים, צאן קדושים ממש, ושרפו צמיגים כאחרוני המורדים במלכות. ואילו אנו, כאמור, אפילו לא ידענו על כל זאת. האירוע המסעיר ביותר במהלך מסענו הייתה פתיחתה של תיבת מאפים שכנרת הביאה עמה אל המסע. מובן שאמנון ובן-זוגו הכוסונים ימ"ש לא נגעו בתכולת הקופסה ("אכלנו עלה חסה בבוקר ואנחנו מה-זה מלאים"). אך אל לועי התם הקפיד אמנון לנעוץ קינמונית שלמה, חמה וטעימה, שאת עקבותיה ניתן לראות עד עכשיו בעין בלתי-מזוינת בשיפולי בטני. איף.

מכל מקום מצאנו בקלילות חנייה בירכתי העיר ויצאנו מכלי-רכבנו הזהוב, גאים ונמרצים, אל מקום ההתאספות. לא עברו דקותיים וההשגחה העליונה שמטה אל חיקנו כפרי בשל את הרב השובב, יקיר הבלוג, אליו חברנו מעדנות. כבוד הרב טען בדיעבד שהצלנו אותו מהשפלות אינספור במחסומים, ואני מניח שכך אכן הדבר. אבל בסך-הכול הדרך לנקודת ההתאספות הייתה פשוטה וחלקה עד מאוד. תנועת העוברים והשבים הייתה דלילה להפליא, ותחת כל עץ רענן עמדו דבוקות דבוקות של שוטרים, שנאמר על חומותייך עיר-דוד וגו'. לא נִצפָּה אף חרדי מתלהם בכל האזור כולו, והמתחם שמר על סטריליות ממש כמזרק בעטיפתו. כל הכבוד לצה"ל!!!1

בכיכר המכס הצטרפנו ליתר הצועדים שעמדו והמתינו בלאוּת לאוֹת. שלטים ודגלים רבים הונפו באוויר, ועמם גם שלוש קשתות של בלונים בצבעי גאווה עליזים. הקהל כלל ערב-רב של גאים, גאות, סטרייטים תומכים, אנרכיסטים, ניהיליסטים וגם כמה ארטיסטים אוטיסטים. פגשתי שם את א"ג, חברתה ללימודים של ת' המופלאה, שהביאה עמה את אביה. פגשתי לראשונה גם את אורבני מהפורום, ומייד הכרחתי אותו לפרשן לי את תוכן הכרטיס שלו באטרףדייטינג. פגשתי שם גם את ענת וענת, את זאזי, ועוד רבים וטובים – והסליחה עם מי ששכחתי את שמו. הכי התרגשתי כשנגשה אלי בחורה צעירה ויפה, הציגה את עצמה בתור מירב קריסטל מוואינט, וסיפרה לי שהיא קוראת את הבלוג שלי מזה זמן רב ונהנית ממנו עד מאוד. מירב, עשית לי את היום.

התחלנו לצעוד בשעה חמש, והמצעד נגמר כמעט לפני שהתחיל. המתחם המגודר נמשך לאורך פחות מקילומטר, וחלק מהצועדים הרבים שהתאספו היו מראש קרובים יותר לסוף המסלול מאשר לתחילתו. לא נרשמו כמעט תגובות נאצה, ולמעשה לא נרשמו כמעט צופים במצעד. מי שלא צעד במו גופו העדיף כנראה להתרחק מהאזור הפקוק. רק אישה אחת עמדה ליד הגדֵרות עם שלט מחאה קטון וניסתה לומר את דברה, אבל המוני צועדים התחרו ביניהם מי ישיב לה כגמולה, וסופה שהתייאשה ועזבה את המקום. ועוד אדם אחד תלה בחלון הראווה של חנותו, שהייתה ממש על התוואי, סדין גדול ובו נכתב אותו פסוק מספר ויקרא שהתחיל את כל המהומה. ובידו אחז שלט, עליו כתב "רפואה שלמה". כך עמד לבדו, בדממה, עוטה צל, והשאר יסופר בתולדות ישראל.

וזהו. כבר הגענו לסוף הדרך, וגם שם עמדנו עוד קצת ולא ממש ידענו מה לעשות. אחדים מהצועדים הצעירים יותר ניסו לארגן שירה בציבור, ואף קיפצו בחשיבות רבה מצד לצד כשהם מנסים להשרות על כולנו עליצות עד-בלי-קץ. ולא שהיינו עצובים, חלילה. דווקא היינו די מרוצים. רק שקצת גירדנו בראש ותהינו מה עכשיו, בעצם.

ואז הגיעו לשם מיאגיין מהפורום וזוגתה א', שהיא כבר בחודש העשירי להריונה, וסחבו אותנו לקפה פראדיסו הסמוך. בית-הקפה השולי הזה לא הצליח להתמודד עם שפעת החד-מיניים שגדשה אותו, וכך ישבנו שם יותר משעה, ליהגנו על דברים שברומו של עולם, אבל בקושי הצלחנו להזמין דבר-מאכל כלשהו, וגם מה שהגיע לא היה תמיד ראוי למאכל. ועם זאת הכרנו שם את מ' ו-מ', זוג בנות חמודות להדהים, ואני אפילו ניגשתי בעיניים בורקות לנועה סתת, מנכ"לית הבית הפתוח, אותו ארגון שעמד בראש המצעד, ובירכתי אותה על פעלה במילים חמות כאש.

חזרתנו הביתה עברה ללא כל אירוע מיוחד. ברדיו אמרו שהיינו רק כמה אלפים, אבל אנחנו הרגשנו כמו מיליונים, שמחים וחוגגים את החופש, ואת הזכויות, ואת הדמוקרטיה, ואת ניצחוננו על החשוכים. והעלטה ירדה לה לאיטה, ביום הארוך ביותר בשנה, ואני פיזרתי את הנוסעים לבתיהם ושבתי לביתי שלי מרוצה ומסופק. ורק דגל גאווה עטוף בבגד, ושתי קינמוניות תועות שנותרו על המושב האחורי, הזכירו חרש את הקרב ממנו שבנו.