יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; (שמות, פרק כ')

בשנת 1989, עת הייתי חייל נקלה בצבא העם של ארצנו הקדושה, אירע מזלי וזכיתי במקום הראשון בשעשועון טלוויזיה יוקרתי. היו אלה ימי הזוהר של הערוץ היחיד, ובשבוע שלאחר מכן לא יכולתי להסתובב ברחוב מבלי שעוברי האורח יצביעו עלי באצבע צרדה וילחששו זה לזה דברי כיבושין מתחת לשפמפמיהם. הפרס היה סכום כסף מרשים במונחי אותם ימים רחוקים, לפני שפרצו לחיינו "הכספת" וחברותיה – משהו כמו אלף שקל בשווה-ערך של היום. נטלתי את ההמחאה השמנה, ובלי להתבלבל לרגע הלכתי ורכשתי לי את מה שרציתי יותר מכל באותו הזמן: מכשיר וידיאו.

כפי שאתם אולי זוכרים, חייתי אז עמוק בתוך הארון. האינטרנט עוד לא ממש היה בנמצא, וגם מגזינים דמויי פלייבוי לא עמדו לרשות הציבור הגאה בארץ. קולנועי הזימה של תל-אביב, "מרכז", "מתמיד" ו"זמיר", הקרינו רק סרטים לסטרייטים – ובלאו הכי פחדתי ללכת לשם מחשש לפגוש במקרה מישהו שאני מכיר. מדי פעם הייתי חומק לחנות של סטימצקי ומעלעל בירחוני בודיבילדינג תוך שאני מלכסן מבטים מבוהלים אל יתר באי החנות. ידעתי שרק מכשיר וידיאו יוכל להוציא אותי ממדבר השממה בו חייתי.

לאחר שנרכש המכשיר, פאר תוצרת טייוואן, ברשת "בסט ביי" המיתולוגית ("חבוב, זה לכל החיים, מילה של ממוקה!"), פניתי לשלב הבא בתכנית החומש. כעת היה עלי להניח את ידי על חומר הצפייה בכבודו ובעצמו. אחרי כמה שבועות של התלבטות והתחבטות, מצאתי עצמי לבסוף בדלת הכניסה לחנות "ארוס" שבפאתי הלונדון מיניסטור.

ביד מפרפרת הסטתי את וילון הקטיפה המעופש ופסעתי פנימה. כמה קשישים הרימו את עיניהם בתקווה מעל המדפים, ואז שבו בפחי-נפש לעלעל בכותרים שלפניהם. ניגשתי ברעד אל הדלפק, שלפתי מכיסי מודעה מהוהה שהכינותי מראש, ואמרתי לזבן בקול רוטט: תן לי בבקשה סרט מהסדרה "בובי הבולע".

זה המקום לומר משהו דרמטי כמו "הס הושלך בחדר". אבל בפועל לא נראה שזה הזיז למישהו משהו. המוכר חייך בחביבות ואמר "יש לי כאן קטלוג שלם – מתרוממים זה מסרט מספר 2400 ומעלה, אז בוא תסתכל ותגיד לי בדיוק מה אתה רוצה". לקחתי ממנו את הרשימה דנן כשכולי סמוק עד שורשי שערותיי, ואז שמעתי מאחורי מישהו אומר "אהלן! מה העניינים? המון זמן לא התראינו!".

הסתובבתי כנשוך נחש. מולי עמד יקי, שלמד אתי בטכניון כמה שנים קודם לכן. האודם בלחיי העמיק, ובלבי נשאתי תפילה קצרה לאלוקי העבריים שיעשה עמי חסד, כמות שעשה עם קורח ועדתו. ברם, או שניטשה צדק או שסתם לא התחשק לאדושם, שכן השטיח הממורטט נותר שלם כשהיה. אימצתי את שרירי הפה והטלפיים, אך מיליי לעו בפי, וכל שהצלחתי למלמל, בקול של קרפד מצונן, היה משהו כמו "אחלןיקימהניש". בתזמון משולם נשא אז המוכר את קולו ואמר "משקפופר, אתה זה שרצה את בובי הבולע, נכון?".

לפני שהספקתי להגיד דבר-מה (לא שממש יכולתי) המשיך יקי ואמר "ראיתי אותך בשבוע שעבר בטלוויזיה – היית ממש גדול!". וכאן החל להפליג בסיפורי מעשיות אודות השעשועון, בו צפה בדבקות, ואיך ידע את כל התשובות לשאלות לפני כל המתחרים... נשמתי לרווחה באופן לא-מורגש, נשאתי בלי קול תפילת הודיה קצרה לבורא עולם, וליהגתי בחזרה שטויות קטנות של לא-כלום. תוך דקות מספר נפרדנו בלחיצת יד אמיצה ובהבטחה (חסרת כל משמעות) לשמור על קשר.

כשהקלטת הלוהטת בידי חזרתי הביתה, והלעטתי בה את מכשיר הוידיאו ביד ענוגה. עיניי התעגלו כמשמשים בשלים כשצפיתי, קטן אמונה שכמותי, במתרחש על המרקע. מגוון תנוחות שלא האמנתי בכלל כי ייתכנו. לוקיישנים אקזוטיים מהודו ועד כוש. זוגות, שלישיות, רביעיות. ובעיקר – אוסף בלתי נדלה של כוסונים חסרי תקדים, ממש כמו באגדות. אם זה טוב ואם זה רע, כבר לא הייתה לי שום דרך חזרה.

עם הזמן הפכתי למבין-דבר, ולמדתי להבחין בין הסטודיואים, תת הז'אנרים, וכמובן – שלל הכוכבים לסוגיהם השונים. מדי כמה שבועות חמקתי, כולי נרעד, מבעד לדלת הקסמים של "ארוס", ויצאתי כעבור מספר דקות מחייך חיוך רחב, כשהשלל החדש באמתחתי. עד מהרה גיליתי חנויות נוספות ברחבי עירנו, ומפה לשם החלתי גם להביא קלטות ייחודיות ביבוא אישי מחו"ל. גיליתי חנות קטנה ומטריפה ברחוב כריסטופר שבווילאג', כמו גם בוטיק יוקרתי באזור פיגאל, וכוך אפלולי בסוהו של לונדון. ארון הסרטים היהודי שלי התמלא במגוון גדול של קלטות, עם עדיפות ברורה (עכשיו כולם אתי ביחד) לשחקנים גבוהים, רחבים, שעירים וגלוחי ראש. נדמה לי שבשלב מסוים אחזתי באחד האוספים המרשימים של חומרי זימה מוקלטים במזרח התיכון כולו (למעט אולי ארמונו של המלך חאלד, עליו השלום).

בחלוף השנים השתכללתי ועברתי, עם התעשייה כולה, מקלטות מגושמות ל-DVD-ים צרי פרופיל. בחוזרי מחו"ל כבר לא גנחו מזוודותיי תחת העומס הרב כמקודם, ואת הנפח שהתפנה יכולתי למלא בחבילות שוקולד נוספות. לפני כשנה כבר זנחתי כליל את הגישה הלואו-טקית, וכיום אני צופה בחומרים עדכניים מעל גבי אתרי אינטרנט ייחודיים, שם ניתן לרכוש תוכן עכשווי בתעריף לפי-דקה, בשיטת פיי-פר-ויו. אכן, אינני שוקט על שמריי ואני צועד יד-ביד עם הקדמה אל האופק הוורוד. ועם זאת, כפי שאתם מתארים לעצמכם, גם אם האריזה השתנתה, התכנים נותרו בדיוק כשהיו.

כמו שכבר כתבתי באחד מפוסטי העבר, בו דנתי בנושא נעריי הליווי, הרי שגם כוכבי הפורנו הגאים אינם שייכים לקבוצה מנוצלת ודרוסה  כמו כוכבניותיהם של הסרטים הסטרייטיים. להיפך, רבים מהם הופכים בקהילה ההומואית למין איקונים תרבותיים, וחזותם המסוקסת מקשטת כתבות בעיתונים, פתיחות חגיגיות ואירועים נוצצים. חלקם, אגב, עובדים בזמנם החופשי גם כנערי ליווי מן השורה הראשונה, וגובים תמורת כך סכומים דשנים במיוחד.

אני עצמי טרם זכיתי לראות את הכוכבים החביבים עלי, בשר ודם, בעת שהם מחלקים חתימות לשלל מעריציהם – לא כל שכן בפורמט אינטימי יותר. ועם זאת, עוד לא פסה התקווה מלבי. כמו כל טינאייג'רית שחולמת יום אחד לפגוש את טום קרוז (או את וודי אלן), אני יודע עמוק בלבי שגם אם יתמהמה, בוא יבוא. יבוא יום, ואף אני אזכה לשזוף במו עיניי את אחד הכוכבים האהובים עלי. לראות אותו ממש לנגדי, במו עיניי השתיים – אם לא למעלה מזה.

לפני שהקולנוע הפך לאמנות

הלכנו אליו לחלום.

לפני שאנטוניוני נחשד בגאונות

אהבנו ללכת כל יום ולראות

שפתיים ורגליים,

ברילנטין ורין טין טין,

גברת עם קמליות,

בן השייך ואלאדין.

בסרטים של פעם יכולת לאהוב,

עם השירים של פעם יכולת לעגוב.

יכולת לשים את היד בלי לחשוש כלל,

יכולת לשבת בצד וללחוש לה.

אבל היום, דבר איום.

לא נעים להתנשק בסרט של פליני.

איך אפשר שיתחשק בסרט של פאזוליני.

בגלל ויסקונטי, זפירלי, קוראסוואה וגודאר

לא תפסתי שום דבר.

עכשיו צריך לשמוע תולדות והרצאות,

ניתוח לפני ואחרי

עכשיו צריך בשקט לשאת בתוצאות

של איך וכיצד והרי, ולראות

סמים וחוסר קשר,

גז ומלחמות עולם.

דיאלוג חסר כל פשר

וגברים ללא אונם.

בסרטים של פעם לא בא להתאמץ,

עם השירים של פעם יכולתי לגהץ

יכולתי לשיר בין הסיר והמחט,

לחלום איך שגרבו אותי מנצחת.

כי רק אתמול היה גדול.

כל דירה הייתה מבצר

וכל מיטה שני דונם.

גם אם לב היה נשבר

בכל מקרה רקדו שם.

ואז ב"מגדלורים", "אוריונים", "רקסים",

"בית העם" -

התאהב כל העולם.

בגלל ויסקונטי, זפירלי, קוראסוואה וגודאר -

מתחשק מה שעבר.

ימים של קולנוע 

ביצוע: הטוב הרע והנערה

מילים: אהוד מנור

לחן: שמוליק קראוס