ובכן כי כן, עטיתי על גופי שריון ממורט, נטלתי בידי את המגן והרומח, עליתי על סוסתי הנאמנה רוסיננטה-שתיים-נקודה-אפס, ויצאתי לי אל המרחבים הצחיחים של חיפושי העבודה. על קורותיי והרפתקאותיי במסע זה, שאני אך בתחילתו, הריני בא לספר לכם היום.

ראשית חוכמה התדפקתי על דלתותיהן של קרנות ההון-סיכון הקלאסיות של ארצנו, כדוגמת "עוצמה", "זחיחות" ו"גראנדוּר". קרנות אלה קיימות ברובן כבר מראשית שנות התשעים של המאה שעברה, ובהתאם לכך הן מתהדרות באווירה של ותק-הון, ממש כמשפחות האצילים של אירופה הישנה והטובה. פגשתי שמה כמה שותפים-מנהלים, וכולם ישבו עמי, האזינו בריכוז רב, הִנהנו בסנטרם בכובד-ראש, ואז אמרו לי בהאי לישנא:

ראה-נא, אצלנו בקרן אנחנו "טוֹפּ-הֶבִי" (פירוש רש"י: יש לנו יותר מדי שותפים ואין לנו מושג מה לעשות עם כולם). אנחנו בהחלט מחפשים להרחיב את שכבת מנהלי-ההשקעות (תרגום אונקלוס: חייבים להוסיף כמה זוטרים לָחים שנוכל לסנג'ר אותם כהוגן). אבל נראה לנו שתפקיד כזה יהיה קצת קטן עליך, לא? (מילון אבן-שושן: בחייאת, יא דויד44, אם היית דויד28 אולי היה על מה לדבר – אבל רוב השותפים אצלנו יותר צעירים ממך, והם לא ירגישו בנוח לבקש שתסכם להם מאמרים).

טוב, הבנתי. קרנות הון-סיכון ישראליות קלאסיות: לא.

קדימה, לסקטור הבא.

הבאות בתור הן הקרנות האמריקאיות שבאו לטעת שורשים בארה"ק, כמו למשל "פטרוליאום קפיטל", "באמפֶּר וונצ'רז" או "יוסמיטי פרטנרז". כמה מאותן קרנות יושבות על קופת מזומנים גדולה המיועדת להשקעות כאן בארץ, ממש כעכברי דשכיב אדינרי. ואילו אחרות מסתפקות בלהחזיק פה רק משרד-אינטרסים קטון, מין וואן-מן-שואו שכזה, המחובר בטבורו לחללית האם, מעביר אליה הצעות השקעה, ובתגובה מקבל מהמנהיגים הוראות לביצוע. נפגשתי עם כמה מאלה ועם כמה מאלה, ואכן רב השונה על הדומה ביניהן. אבל בדבר אחד הסכימו כולן: ליסן, דייויד – וי אר לוּקינג פור א יאנגר פרסון, מור לייק א טוונטי-אייט ייר אולד. דונ'ט טייק איט פרסונאלי. 

אוקיי, גוֹט איט. קרנות הון-סיכון אמריקאיות: נוֹאוּ.

נקסט!

המשכו של המסע הוביל אותי לארץ החממות, אותו עמק מופלא בו חיים יצורים מיתולוגיים, חציים ממשלתיים וחציים עסקיים. החממות הוקמו במסגרת הסקטור הציבורי כדי לתת מענה ליזמים בתחילת הדרך, שעדיין אינם בשלים דיים להתדפק על דלתותיהן של הקרנות הגדולות. במסגרת החממה אמור היזם הצעיר והמוכשר לקבל משרד, מעט תמיכה כספית, וגם קמצוץ של סיוע עסקי, וכל אלה יעזרו לו להבחיל עד שיהא מוכן לצאת אל העולם הגדול. לכאורה יוזמה ממשלתית ברוכה, אך בפועל רבים מגופים אלה מנוהלים בחובבנות על-ידי מקורבים למלכות, והסיכוּי להצליח במסגרתם אינו מן הגבוהים.

בין היתר נסעתי לבקר בחממת "ארץ מולדת" של התנועה הקיבוצית, הממוקמת בין הקיבוצים יסעור ועין-גרב. את פניי קיבל מנכ"ל החממה, אברהם ("אברשק'ה") תירוש (וויינשטראוב), פלמ"חניק חייכני במכנסיים קצרים, סנדלים ושפם. הוא הקשיב לי בדריכות, ואז נאנח ואמר לי את הדברים הבאים: אכן השקענו לאחרונה במיזם חדשני בתחום הקומקומים החשמליים, בהובלתם של זוג מדענים מוכשרים שעלו זה לא מכבר מטשקנט, והם זקוקים ללא-מעט עזרה בתחום העסקי. אבל לצערנו כל המשרות בחממה מאוישות כבר, על-ידי שלומי עמאר (מינוי פוליטי של שר התקשורת), דוב-בֶּער ליטוביטש (המקורב לראש ועדת הכספים הקודם) וגרשון (גרישה) סנדלרי-ספוז'ניקוב (ידיד אישי של ראש ועדת הכספים הנוכחי). ומכיוון שגם כך כבר חרגנו מתִקני כוח-האדם שהוקצו לנו, לא נראה שנגייס עוד אנשי-צוות בקרוב.

טוב, נמשיך לדבר הגדול הבא.

כמו ששמתם לב, לאחרונה החלו כל העולם ואשתו להתעניין בעתידו של כדור-הארץ החבוט שלנו. החל מאל גור בכבודו ובעצמו, וכלה באחרון השרוואליסטים בפלורנטין, כולם אוכלים אורגני, נוסעים בקורקינטים ממוּנעי-דלק-תירס, וממחזרים פלסטיק כמו משוגעים. טרנד זה לא פסח גם על עולם הקרנות, ובמסגרתו החלה נהירה של אנשי השקעות לתחום הקרוי "קלינטק" – טכנולוגיה נקייה. למרות שאין בארץ אף מומחה בנושא זה, ועל-אף שאין עוד שום הוכחה לכך שזהו סקטור שטוב להשקיע בו כסף, נפתחו פה רק בשנה האחרונה שש קרנות התמתחות בתחום – ועוד היד נטויה.

דרך קשרים-לא-קשרים הצלחתי להגיע להנהלה של קרן "ירוֹקֶת-עד" שרק עכשיו השקיעה בחווה לגידול גמבוזיות זוללות יתושים, במפעל שמייצר לקסאן המיועד לטיהור שפכים, ובתחנת כוח המפיקה אנרגיה מהבל-פה של פליטים סודאניים. השותף המייסד של הקרן אמר לי שישמח להיפגש עמי, והפנה אותי למזכירתו. זו עלעלה ביומן, נאנחה פעמיים, זוררה בעוז, ולבסוף אמרה לי: יוסי לא פנוי לפני אמצע-סוף דצמבר. איך אתה ב-25 בחודש? אוקיי, אני בהחלט לא פוסל את האפשרות שעוד אהיה אז פנוי להובלה, בין  הדלקת נרות לטיגון לביבות. אבל ליתר בטחון אני בכל זאת ממשיך לחפש בינתיים גם באפיקים אחרים.

ומה עוד בתפריט החיפושים שלי? בחיי-אדושם-בספר-התורה שאני לא פוסל כמעט שום דבר. קרנות מיד-טק ולואו-טק ונון-טק, חברות של פריווט אקויטי וגם של ונצ'ר לנדינג, ניהול השקעות פרטיות עבור אנשים אמידים, רילוקיישן לקרן בעמק הסיליקון או במורדות הקילימנג'ארו, הקמה של חממה – אפילו גיוס של קרן הון-סיכון חדשה-דנדשה משלי, וזאת למרות הגבות שמֵרים כל מי שאני מספר לו על כך. ובשבוע שעבר, כשהתקשר אלי צייד-גולגולות עלום שם וביקש את קורות החיים שלי בשביל קבוצה שרוצה להקים קרן הון-סיכון ברוסיה, שלחתי לו את החומר בלי למצמץ בכלל. ובעיניי רוחי כבר ראיתי איך קרן רוסית מתחרה, שהפסדה לי עסקה חמה, שולחת שני אלקסים שיחסלו אותי בסמטה מוסקבאית בעזרת סכין קפיצית חלודה בניחוח וודקה. אבל כאמור אני לא פוסל כלום על הסף.

ישאלו השואלים – למה להגביל את עצמי רק לתחום ההשקעות הקטן, הצפוף והלא-מתמסר? הרי כל תעשיית ההייטק פרושה לפניי, כמו מישוריו הפוריים של הנגב! אז למה לי להתדפק על דלתותיהן הנעולות של הקרנות, כשאני יכול בקלות לזכות בתפקידי שיווק או פיתוח עסקי באיזה סטארטאפ נוצץ או בחברת הייטק גדולה ומבוססת? ובכן בצר לי כבר פניתי לחמישה מחבריי, שכל אחד מהם יושב בתפקיד בכיר בחברת הייטק אחרת. ואיש-איש מהם אמר לי כך: באופן כללי זה רעיון מעולה! אבל ממש במקרה, לחברה שלנו אתה לא בדיוק מתאים – וזאת בגלל חוסר ניסיון בתחום ה[מחק את המיותר]. אבל בכללי זה ממש רעיון מצוין! כן, טוב, הבנתי.

ובכן, ~אנחה~, אני ממשיך לחפש באומץ. לא אירא, ולא אֵחַת, כי צריך רק משרה אחת. אבל בעמקי לבבי (וַרשָאִי או לא?) אני מתחיל קצת להצטער על שלא התמחיתי בשנים האחרונות במשהו טיפה פחות אקזוטי מהון-סיכון,  נניח לוליינות-קרקס או גידול קרמבולות.