יא  עֹבֵד אַדְמָתוֹ, יִשְׂבַּע-לָחֶם; וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר-לֵב. (משלי פרק י"ב)  

לאחרונה אימצתי לי מעין מנהג חביב, שלא לומר אקסצנטרי. בימי חמישי, לעת צהריי היום, אני יוצא לעתים מן הבועית הממוזגת של משרדִי ספון-ההובנה, ונוהג את מכוניתי זהובת-הנוצה היישר לקיבוץ עין-סָפֵק. שם אני פוגש את חברי הטוב קוויםלדמותו ועמו אני פוסע מעדנות לסעוד יחדיו פת של צהרית בחדר-האוכל הקיבוצי.

קווימ ידידי, המוכר לרבים מכם, הוא כידוע איש הון-סיכון, ממש כמוני, שחצה לפני חודשים מספר את הקווימ והפך לסטארטאפיסט מן השורה. על עלילותיו מסמרות-הפרווה הוא נוהג לספר בבלוגו היוקרתי, שם תוכלו למשל לשמוע עד כמה קשה הנפילה מאיגרא רמה של הביזנעס-קלאס אלֵי תחתיות שאול מחלקת תיירים. במסגרת השינוי שחל בחייו, הבין  קווימ כי עליו לנדוד מהרצלייה-פיתוח המפונפנת, שם יושבים מעונבי הקרנות על כוס של מקיאטו מוכתם בחלב דל-שומן, לאזור קצת פחות מפולצן. וכך קבעו להם האיש והאגדה את משכנם בקיבוץ עין-סָפֵק, מקיבוצי התק"מ של מרכז הארץ, שענף הנדל"ן הפך בו למניב לא פחות מענף הרפת.

בהגיעי אל פתח הקיבוץ אני מחנה את רכבי על משטח חולי רחב-ידיים, מעליו מפכה קזוארינה עבותה, וקווימ ואנוכי שמים את פעמינו לחדר-האוהל הקיבוצי. אנחנו משתדלים להגיע לשם בשעה מוקדמת למדי, אבל לפנינו בתור כבר ניצבות החברות רותה, רוחק'ה וישראלה, שממתינות שם – כך נדמה – מאז ומעולם. אושיות לבנות-שיער אלה, בנות מאה לפחות, מגיעות עד סִפּו של חדר האוכל בקלנועיות המהודרות שלהן. ברגע שמתחיל האיש-שמחלק-את-האוכל לחלק את האוכל הן מזנקות לפתחו כאיילות שלוחות-רגל ותובעות את ליטרת הבשר שלהן, לאמור: "איש צעיר, תן לי מהעוף המכובס – אבל שיהיה פולקע, כֵּיין?". משם הן פונות בנרגנות אל הירקות האפויים, ואנו בהכנעה אחריהן.

מייד אחרי המקשישות משתרך פנימה תור ארוך של זאטוטים שמוטי-נזלת, מונהגים על-ידי דפנה המשכוכית. דפנה, צעירה קיבוצית כבת שלושים, מלווה את אפרוחיה בשירה רמה ומדי פעם עוצרת לגעור בהם נמרצות בטרם תמשיך לצעוד עימם קוממיות. הזוועטוטים מייצרים פקק סביב מקרר הגלידות, שם מונחים לתפארה מיני גלידים של אקונומיקה זרחנית שחלקם עוטים שלמת צמקאו דקיקה. אני מביט בהם בבוז, ונוטל מקערת הפירות המפוארת צמד תפוחים בלים מזוקן – קינוח סעודה בריא שבעתיים (?).

קווימ לוחש לחבר שרוליק שעל הקופה את מילות הקסם: "תרשום אחד עובד של קוויק-אקזיט פלוס אורח" – ואנו פונים אל שולחננו הקבוע, הצופה אל חצר הקיבוץ המוריקה. אנחנו לוגמים ממיטב מטעמי המטבח, ונהנים מן הפסטוראליה, עד שאני מרגיש פתאום תחושה דביקה בקרסולי. זהו גור של קיבוצניקים, כבן חצי שנה, שזוחל כצב-מרוץ על רצפת האולם ומותיר בשובלו מין שביל רירי על רגלי האורחים. אמו המשועממת מקשקשת עם חברותיה אטומות-המבט ומניחה לפעוט הטורבו שלה לפלס דרכו באופן עצמאי בין השולחנות. אני מניח כי זהו למעשה תרגיל, המכין אותו לשירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל.

אגב סיירת – מדי פעם אני מפנה את מבטי לאחד השולחנות האחרים, שם יושבים כמה מבני הקיבוץ בגיל המתאים. חלקם בבגדי עבודה כחולים ונעלי צנחנים, ואחרים, ששבו זה עתה מגואה, עוטים שרוואלים וגופיות. מבחינתי בהחלט מדובר בשולחן משובב-נפש לימות הקיץ החמים, שעוזר לי להתגבר על טעמו השטוח של האוכל. יש משהו בחי"רניקים המתולתלים האלה, עם השי"ן המתפנקת, שלוקח אותי למחוזות אחרים בתכלית...

אני ניעור משרעפיי לקולו של קווימ ששואל אותי משהו על גיוס הון ותנאיו... אוקיי, על מי אני מנסה לעבוד. אנחנו אמנם מסמנים ביומן את פגישותינו תחת שמות מקצועיים מפוצצים, אבל למעשה אנו עוסקים ברכילות נמרצת על כל התעשייה. כמו שני הזקנים האגדיים מהחבובות אנחנו עוברים בזה אחר זה את כל מכרינו, אנשי ההון-סיכון ההדורים, ואיש מהם לא נשאר נקי מלהט החרב המתהפכת. פלוני זוכה שנקטול את סגנון דיבורו המתחכם, אלמוני מקבל מאיתנו שטיפה כחולה בשל נפיחותו הבלתי-אפשרית, ופלמוני גורם לנו לפרצי צחוק בלתי נשלטים בגין חוש ההומור העבש שלו. בעינינו רק זה – ולא מלאך, ולא שרף, ולא קסאטה בהשגחת הבד"צ – הוא קינוח סעודה כהלכתו.

נמרצים ונמלצים אנחנו קמים מעם השולחן, ומשתדלים שלא לדרוך על תינוק כזה או להיתקל בקשישה אחרת. אנו מניחים את מגשינו בצייתנות על עגלת המגשים המשומשים, בדיוק כמו שעשו אבות אבותינו בבית-אלפא ואז בבה"ד 4 – יש דברים שלא ישתנו לעולם. או אז יוצאים אנו מן הבועה העל-זמנית אל החום הלוהט שבחוץ, ופונים בחוסר-חשק מופגן לעמל יומנו. קווימ במשכנו שבקיבוץ עמֵל על גליון אקסל של תקציב שעליו להגיש לבורד שלו, ואילו אני במשרדי שבקריית ההייטק המצויצת משייף פסיקים בעוד מצגת שאחד השותפים מתעתד להציג באירוע כזה או אחר. ורק רותה, רוחק'ה וישראלה עוד דוהרות להן באחוריי מוחותינו על קלנועיות, תוך שהן מנופפות בזרוע גרומה וקמוטה ולוחשות לנו בקולן הצרוד משנים – "שיהיה פולקע, כֵּיין?"

כבר גולש היום ההרה,

הגננת זמר שרה,

"כאן סידרנו הרכבת

בואו ילדים לשבת".

בארבע אחרי הצהריים!

ארבע אחרי הצהריים

כרגיל עוד חם.

בשדרת האזדרכת

תינוקות לומדים ללכת

לבדם.

רוח ערב מתפרכסת

מביאה אל המרפסת

ריח שחת ואספסת,

וקצת נחת גם.

מחלון חדרה של דליה

שוב בוקעים צלילי דה-פליה

כשנכנס אליה נתן

הם שומעים ת'פסיונטה.

על השביל חוזרות בנחת

בנות י"ב מן המקלחת,

אולפניסט חדש מדניה,

שר להן את מלאגניה.

בארבע אחרי הצהריים!

ארבע אחרי הצהריים...

בלה שוב צועקת, חיים!

לך תתלה ת'מכנסיים,

הנכדים מיד יבואו

ואצלנו תוהו ובוהו.

ציפי על השביל דוהרת,

אמא, אמא, בא הסרט!

בואי כבר מתוך החדר

ונרוץ לשים ת'סוודר.

בארבע אחרי הצהריים!

ארבע אחרי הצהריים...

צל הליל על הגלבוע -

למה לא נרדמת עוד, נועה?

אם תישני יפה, אנחנו

בשבת ניסע לסחנה.

כבר חמש ושש ושבע,

עין חרוד, בית אלפא, גבע,

נס קפה, ריבה וגלידה

מה נאמר ומה נגידה,

בארבע אחרי הצהריים!

ארבע אחרי הצהריים 

ביצוע: להקת הנח"ל

מילים: יורם טהרלב

לחן: יאיר רוזנבלום