כפי שידעו כבר היוונים הקדמונים, נסתרות דרכי הגורל. בצירוף מקרים מפתיע וחסר תקדים, החַל רק כשכוכב-חמה שרוי בין כסיל לאברק, הצטלב מועדו של הכנס המקצועי בקליפורניה – שפשוט הייתי חייב, אבל חייב, להשתתף בו – עם אירועי הלת'ר וויק בסן-פרנציסקו, ובראשם הפולסום סטריט פֵייר. ובאמת, מה חשבו לעצמם מארגניו הכבודים של הכנס המעונב? כלום לא יכלו לדחות מעט את מועד האירוע, כדי שאנשי העסקים הנפוחים עד אימה לא ייאלצו להיחשף לכל התועבה ברחובות? רק לאדושם פתרונים. ועם זאת, אני הקטון, מאלה שחיים בכיף על קו התפר בין ביזניס לפלז'ר, נהניתי מהצטרפנות-מקרים זו הנאה מרובה.

הכנס עצמו התרחש בעמק הסיליקון המשמים, עליו כבר כתבה רבות ידידתנו שצ"ה. כגודל הניגוד בין חליפות העסקים למעילי העור, כך רב גם הפער בין העמק הרדום לסן-פרנציסקו התוססת. עמק הסיליקון, הריהו מין עיר-שינה ענקית, וכמותו כאלף רעננות שחוברו להן יחדיו. למלוא מרחבו הרוגע משתרעות שכונות מנומנמות, ששלוותן מופרעת מדי פעם רק על ידי מרכז קניות פלסטיקו-אמריקאי. ואילו בסן-פרנציסקו, שגם בימים כתיקונם עמוסה בבתי-קפה מעוצבים, חנויות מעודכנות ורחש כללי של כאן-ועכשיו, נמלאו הרחובות לפתע גם המונים של הומונים מגודלים בבגדי עור חגיגיים. אפילו המלון שלי החל פתאום לרחוש דובונים שלא היו בו כלל בשבוע שלפני-כן. עדין משונה לי לראות ענקים שריריים ושעירים, מזוקנים וגלוחי ראש, בגופיות חושפות-קעקוע, כשלפתע נפלטת להם צווחה גבוהת-קול. אך כזו בהחלט הייתה האווירה המיוחדת בעיר בשבוע העור תשס"ה.

לפני שאתחיל לפרט איפה הייתי ומה עשיתי, אני רוצה לציין פגישה שהייתה לי במסעדה משובחת בסן-פרנציסקו עם אסתי, הלוא היא "ענת" מהפוסט על "ענת וענת" שפרסמתי כאן לפני מספר חודשים. אסתי קפצה לשבועיים לקליפורניה, שם חיה עד לא מזמן במשך כשש שנים, ודווקא כאן הצלחנו להיפגש למרות ששנינו חיים כיום בארץ. שתי האסתיות עברו לפני מספר חודשים להתגורר ביחד בגליל, ודרך הסיפורים של אסתי אפשר לשמוע איך הזוגיות שלהן מלאה בהמון אהבה, ואיך הן מאושרות כמו שמעולם לא היו. עם כל הפירגון, לא יכולתי שלא לקנא קצת. לא רק בזוגיות ובאהבה – גם בהבדל הכללי בין זוגות של הומואים ושל לסביות. מצד אחד הנשים, עם כל הרומנטיקה והרוך שמאפשרים להן לדבר על סקס תוך שימוש אמיתי בביטוי "לעשות אהבה". ומצד שני, הגברים, שהסקס אצלם, לפחות מניסיוני הדל, הוא הרבה יותר טכני ומכאני. מהנה מצד אחד אך שטחי משהו מצד שני. קצת כמו מה שאני הולך לתאר בפסקאות הבאות.

אתחיל את סיפור קורותיי גם הפעם ממועדוני המין. כמו שציינתי בפוסט הקודם, יש בעיר ארבעה מועדונים מובילים, השונים זה מזה באופיים, בתפאורתם ובקהל הפוקד אותם. כמו פרפר הנמשך לאש, מצאתי את עצמי נכנס מדי ערב לאחד מהם, ומצטרף לערב-רב של גברברים הנעים ונדים אנה ואנה בתוך המקום, מתחברים ונפרדים, עולים ויורדים, לא קדושים ולא טהורים, שטופי זימה וחד-מסלוליים – כמו שרק גברים חרמנים יכולים להיות. נראה שבמהלך שבוע-העור רמת הסליז באוויר עולה ועולה ומגיעה לגבהים שבימים רגילים ניתן רק לדמיין. ככל שהלך והתקרב האירוע הפולסומי עצמו, הלכו ונתקבצו העירה גברים מכל רחבי ארה"ב, והמועדונים נגדשו כמויות אדם שלא תאומנה. לעתים הגעתי לאחד מהקלאבים, ונאלצתי לחכות בחוץ, בתור ארוך וסבלני, שכן הקופאים בכניסה לא עמדו בעומס ההמון הצובא על הדלתות. לקראת סוף השבוע היו המועדונים הללו פתוחים מסביב לשעון, כמו סופרמרקטים לפני החגים, ותנועת הקונים הפכה ערה מתמיד.

בעבר תיארתי מועדונים אלה בפרוטרוט, ואחדים מהקוראים טענו שאני כבר חוזר על עצמי בעניין זה. מצד שני, גיליתי בשיחות בעל-פה שלא כולכם שולטים כבר לחלוטין בז'רגון הקלאבים. אחדים מכם לא ידעו למשל מהם ה"גלורי-הולז" שבמועדונים, או כיצד משתמשים ב"סלינג". האומנם כצעקתה? אחת מהקוראות ציינה גם, במייל פרטי, שתשמח אם אזכיר את חשיבותם של קיום יחסי-מין בטוחים ומוגנים, לטובת הקוראים הצעירים. ובכן, אני באמת רוצה לנצל הזדמנות זו ולציין כי לא ניתן להדגיש מספיק את חשיבותו של העניין. בלשון פשוטה: שימרו על עצמכם! בכל המועדונים המצוינים לעיל יש מיכלים גדולים עם קונדומים בכל פינה, והמבלים נדרשים לעשות בהם שימוש נאות בכל עת.

כפי שסיפרתי בעבר, אני מוצא בקלאבים האלה לא רק הנאה אלא גם תסכול. יש מדרג-ניקור ברור, לפיו אתה תמיד רוצה את מי שלא רוצה אותך – ולהיפך. יש המון סיבובים חסרי תוחלת בניסיון לדוג מישהו למשהו, שהרבה פעמים לא מובילים אלא לפחי-נפש. אבל יש גם רגעים מהנים רבים. פתאום פוגשים מישהו נחמד, המבטים מצטלבים, ותוך כמה דקות מצטלבים גם הגופות בתשוקה ובעונג. לעתים מצטרף עוד בחור אחד, ולפעמים עוד כמה, ויש פעמים שזה פשוט כיף לא-נורמאלי. ואחרי האקט נותרת מין תחושה מתוקה, נינוחה, מרוקנת ונעימה, תחושה שאין רבות שישוו לה. ממש חצי-זיון.

לא משכתי ידי השבוע גם מסקטור נערי-הליווי, המאפשר הנאה באחד-על-אחד, על מיטה מוצעת ונוחה. לוויינים רבים מגיעים לעיר לקראת פסטיבל פולסום, ובאתרי האינטרנט המיוחדים לדבר מתפרסמות מודעות בסגנון "רק לשבוע אחד – אנריקו מאיידהו, באקט אינטרנציונאלי ואקזוטי". אני עצמי דגמתי השבוע שני אסקורטים, שהיו שונים זה מזה בתכלית השוני. הראשון היה ניק, נער ליווי מגודל וחמוד, בריון עם לב של זהב, בחור מבית יווני טוב, שהסקס עמו היה משובח, ובסופו המשכנו יחד לשעת התכרבלות כיפית של אחרי-מעשה. לעומתו, האסקורט השני היה "ג'ובאני", בודיבילדר דמוי-פאביו מטנסי ("אתה מישראל? מכיר את אלי האנה?"), שהוא רקדן גוגו במופע סליזאות לאומואים. "ג'ובאני" הוא חתיך מאמם, אבל הסקס איתו היה גרוע ו"חסר-נשמה". לדעתי הוא בכלל גיי-פור-פיי, כלומר סטרייט שמתפרנס ממלאכת הליווי באופן מקצועי בלבד.

ביום שלפני הפסטיבל עלתה התכונה בעיר לשיא, ובמקומות שונים נערכו מסיבות מקדימות, ביניהן מסיבה של אתר ההיכרויות לשרירנים ביגמאסל-דוט-קום, מסיבה של אתר נערי הליווי רנטבוי-דוט-קום, אירוע לבחירת מר עור של העיר, והמסיבה הרשמית של אירועי פולסום, "מגניטיוד", שנערכה במועדון יוקרתי עמוס די-ג'ייז ושאר ירקות. הלכתי רק לראשונה בהן, מסיבת ביגמאסל, והרגשתי בה כמו ילד בחנות ממתקים (אבל כזה שלא קיבל דמי-כיס). נשענתי בגפי על קיר והבטתי בקהל המדהים, שלא יכולתי להוריד ממנו את העיניים, תוך שאני מרגיש תחושת אי-שייכות ברורה, כמו נניח שחקן כדורסל כושי בעיבורה של מאה-שערים. אחרי כשעה יצאתי כלעומת שבאתי.

האירוע הפולסומי עצמו, שיאו של השבוע, התרחש ביום ראשון שעבר בשעות אחר-הצהריים ברחוב פולסום שבדרום העיר. הלכתי לשם עם שצ"ה, שבניגוד להצעתי באה בלי המישפוחה, ובדיעבד טוב שכך. התחוללו שם פשוט סדום ועמורה שלא יתוארו, וש"צה הייתה די בהלם. וגם אני בעצם, כל כמה שאני קצת יותר מכיר. אנשים הסתובבו בתלבושות מכל הסוגים, החל מבגדי דראג, עבור בבגדי-גוף עשויים גרביוניי רשת, וכלה בחליפות עור מלאות. היו גם כאלה שהידסו שם בנחת, עירומים כביום היוולדם, עם נניח פירסינג בפטמות ובבולבול וקעקוע גדול של חזיר-ים על הגב. היו שם דוכני הצלפה, באסטות של מלקקי מגפיים, ייצוג של אולפני פורנו עם כוכבים אהובים שחתמו על תמונותיהם, ועוד ועוד ועוד. השיא כלל אנשים שונים ומשונים שעמדו במקומות כאלה ואחרים בעירום מלא, ואוננו בפרהסיה להנאתם ולשמחת הציבור. "היה דיסקו" קצת קטן על מה שהלך שם.

גם בעיניי וגם בעיניה של שצ"ה לא היה האירוע מגעיל, אלא דווקא מעניין, מסקרן, ועמוס תחושת פתיחות וחופש. שצ"ה פרסמה אתמול בבלוגה פוסט עם תמונות מטיולנו שם, אם כי צנזרה את הבוטות שבהן (ואני ממתין לקבלן ממנה במשלוח פרטי לתיבת הדוא"ל שלי). למחרת היריד כבר עליתי על טיסה ארוכה הביתה, בתחושה שהייתי מאוד שמח לחזור לשם גם בשנה הבאה.

לכאורה באסה לשוב הביתה, אך מעשית אין זה כך. הייתי הרבה זמן בניכר, והתגעגעתי קצת. מה עוד שאוקטובר מסתמן כחודש די רגוע וכיפי, עמוס חגים וחופשות למכביר. אבל הגורם החשוב מכל להעלאת המורל ולשיפצור מצב הרוח הייתה קבלת הפנים הלא צפויה שחיכתה לי בנתב"ג –משהו שלא חוויתי בחיים. הצ'יף, מזגנים ופוסיקט עמדו יחדיו באולם מקבלי הפנים עם בלונים-בלונים ועם שלטים שאמרו "שירות לימוזינות", "מתים עליך", "תעשה לי ילד" ו"שוקולד מריר לכאן!". מסתבר כי התבצע פה שת"פ עם שצ"ה מאחורי הקלעים, כאשר היא חילצה ממני בעורמה את מועד טיסתי ומסרה אותו לידיהם הזוממות. מהשדה נסענו כולנו לאכול סלט בבית-קפה חביב, תוך שאני מספר ומספר על חוויותיי, והם מצידם, אמונים על מסורת פולניה מכורתנו, לא מאמינים לאף מילה שיוצאת מפי.

אני מאוד מקווה שאתם דווקא כן...