לפני כמה ימים, בעודי נח בין דחיקת משקולת כזו לאחרת באימון הבוקר שלי, סחתי לעמית המד"ח שהיה עסוק בסקירת כרבולתו במראה, לאמור : "שמע, זה לא עסק, פשוט כבר אין לי יותר על מה לכתוב בבלוג שלי."

"מה זאת אומרת?" תמה הלה, מבלי להסיט את מבטו הירוק-כפלדה מהראי. "תכתוב עלי."

 הממממ... כבר שנו רבותינו – באין ציפור שיר, גם עורב הוא זמיר. ואולי באמת, אם אני מגרד את תחתיתה של חבית הנושאים, ולא מצליח לחשוב על שום דבר שלא ימיט שיממון מוחלט על קוראיי, אולי באמת כך אעשה? וזאת למרות שכתבתי כאן כבר לא מעט על הג'ים שלי. אבל בסך הכול מכון הכושר הוא מקום בו אני מבלה לא פחות שעות מאשר בסאונה (אם לא יותר). ועמית המד"ח הוא בהחלט דמות משמעותית באותן שעות (שלא לומר – דמות משמעותית בחיי באופן כללי). טוב, אנסה לשרבט משהו ואני מקווה שייצא פוסט לעניין. אחרת אני בצרות.

ובכן, את עמית פגשתי לראשונה כשנרשמתי למכון הכושר שלי באפריל שנת אלפיים וחמש. הרישום למכון היה מתנת יום-הולדת שפרגנתי לעצמי, בלחץ כבד של ידידי מארקס, וכשנרשמתי ביקשתי שיצמידו לי מדריך כושר ואיתו אתאמן כמה פעמים בשבוע. תוך יום התקשר אלי עמית, שנבחר באופן אקראי על-ידי הנהלת המועדון. הייתה זו תחילתה של ידידות (?) מופלאה (???).

עמית שלנו מתאפיין בעיקר בזה שהוא חתיך, ועל כן יקרא שמו – עמית המדריך החתיך (ובקיצור: עמית המד"ח). ועם זאת יש לו עוד שני יתרונות חשובים:

1. הוא בחור שנון להחפיר – ואני מניח שזה בהחלט מקל על שהותי במחיצתו, בכל אותן שעות ארוכות וסיזיפיות של לחיצת ודחיקת משקולות. אין לי מושג איך הייתי מסתדר לאורך זמן עם מדריך שהוא נעל (כוסון ככל שלא יהיה).

2. הוא לא הטעם שלי – וגם זה מקל מאוד להעביר את הזמן. כלומר, שלא תבינו לא נכון: מדובר בבחור חתיך למשעי, עם ריבועים בבטן, זרועות לתלפיות, שיזוף מדוגם וכל מה שצריך. אבל הוא ממש לא אחד מאותם ענקים מגודלים ושעירים בעלי עורף פר, ראש מגולח ומבט של רוצח שגורמים לי לפיק ברכיים באזור המותניים. לא ולא. עמית הוא ילד טוב שכזה, מסופר, מגולח ומנומס עד מאוד. כלומר – כל עוד זיק שובבי אינו מתנוצץ באותן העיניים הירוקות שהוזכרו לעיל. שאז אני מריח צרות.

בשלב בו אני אומר לו בפעם המאה שהוא לא הטעם שלי, הוא עושה פרצוף נעלב ואומר לי "כל המגודלים האלה זה לא לעניין. אני יותר הטעם שלי". כפי שניתן לראות, יש משהו בטענה שלמדריכי כושר אין בעיות של בטחון עצמי. ועם זאת, כמו שציינתי, הרבה יותר נוח לי להתאמן איתו מאשר עם מדריך אחר, מסקטור המגודלים. שאז זה היה יכול להיות קשה מאוד, אתם מבינים.  

למען הסר ספק – עמית הוא סטרייט. כלומר, כך לפחות הוא טוען. אני עצמי תמיד אומר לו שזה פשוט לא הגיוני. בחור בן שלושים ושלוש, יפה וחתיך, שנון ומנומס – ובלי חברה? מילא בלי חברה – בלי סטוצאית חדשה כל שבוע? ועמית רק מחייך ואומר לי: "אתם ההומואים תמיד בטוחים שכל מי שאתם רוצים הוא הומו." "אבל אני לא רוצה אותך! אתה לא הטעם שלי!" אני זועק במרירות. ועל כך הוא נועץ בי את אותו המבט, מחייך את אותו החיוך, ואומר: "בכל זאת לא היית זורק אותי מהמיטה, נכון?". ואת זה אני נאלץ לאשר בחירוק שיניים, ולפנות חזרה, מובס, אל המשקולת שמולי.

מה עוד אני יכול לספר לכם על עמית המד"ח? הוא גר עם שותפה באחת מערי השרון ומגדל שתי חתולות ("זה לא קל," הוא נאנח לפרקים. "אני חייב לעבוד קשה בשביל לפרנס אותן. זר לא יבין זאת"). הוא סיים בהצטיינות תואר שני במנהל עסקים אבל מתקשה למצוא עבודה, משום שאין לו ניסיון בתחום ("אולי לא תבוא לראיונות בגופיה צמודה?" אני מנסה להציע הצעות ייעול. "תיכף תציע לי גם להרכיב משקפיים בלי מספר" הוא עונה לי). יש לו שלל לקוחות ברחבי גוש דן, ביניהם גם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, שאליהם יש לו סבלנות ללא קץ. השידוך המושלם כבר אמרנו? ואכן מדי פעם אני מנסה לשדך לו מישהי. אבל הוא מאוד בררן, ולא מוכן לצאת עם מישהי שהיא לא כוסית-אש-מגיל-שש. קשה, קשה עם הסטרייטים האלה...

אגב סטרייטים, אי אפשר לומר שעמית לגמרי לא משתף איתי פעולה בתחום ההומואי. כך למשל, בכל פעם שהוא מזהה בסביבה איזה מגודל מהסוג שאני מסמפט, הוא מייד מפנה את תשומת לבי, ולוחש לי "אוהב? אוהב?". וכשחיוך גדול עולה על פניי, הוא אומר לי בגאווה: "מי דואג לך? מי?" כמו היה שושבין המוליך אותי אל החופה.

זאת ועוד, הוא גם מודע לגמרי לצורך שלי להרגיש שייך. צורך הנובע מחוסר הביטחון הבסיסי שלי, בשילוב עם הסביבה שנתפסת בעיניי כבלתי ידידותית בעליל. ולפיכך הוא שוקד לעזור לי לטפח קשרי סחבקיות גברית ומיוזעת עם כל מדריכי הכושר המקומיים. לא תמיד זה פשוט. רובם, כמו הסטרייט הממוצע, חשים שלא בנוח בנוכחותו של הומו. בעיקר אם אותו הומו נוהג לנעוץ בהם מבטים עורגים. כך למשל מנהל חדר-הכושר המסוקס נוהג לברך את כל המתאמנים ב"בוקר טוב!!!" לבבי, ואילו כשאני חולף מולו הוא משפיל מבט. עמית, ששם לו למטרה לתקן את העולם ולקרב לבבות (איש נחמד כבר אמרנו?) אומר אז למנהל בקול רם משהו כמו: "כבר אמרת לרן שלום הבוקר?". אני והמנהל מתכווצים, פולטים משהו לא מחייב וממשיכים בדרכנו. עמית, כהרגלו, זורח כמו האימא של הכלה בזמן שבע ברכות. כן, לפעמים יש כאן בהחלט קצת אלמנט של להעביר זקנה את הכביש בכוח.

ועם זאת, בסך הכול, גישתו הנמרצת לקירוב לבבות כבר הצליחה לגרום לי להסתחבק עם כמה וכמה מהמדריכים. זה עוד לא ברמה של טפיחות על השכם (או ברמה של התערטלות משותפת במלתחות תוך בחינה הדדית חושקת) אבל בהחלט רואים שיפור לעומת המצב בעבר.

איפה שאין ממש שיפור זה במראה החיצוני של עבדכם הנאמן. למרבה ההפתעה, למרות שנתיים וחצי של דחיקה, לחיצה, הנפה וריצה, עדיין לא הפכתי לארנון שוורצנגר. כשאני רוטן על זה לעמית הוא מייד אומר לי: "אני את חלקי בעסקה עשיתי. בניתי לך גוף לתפארת – הוא פשוט מסתתר תחת שלושים אחוז שומן". שאז אני מרגיש כמו גבינה צרפתית דשנה. אם כי עלי לציין שהוא בהחלט צודק – לא יזיק לי בכלל לעשות קצת דיאטה. אבל על דיאטות כבר באמת דיברתי כאן בבלוג די והותר.

על כן אני ממשיך לעבוד איתו, ארבעה בקרים בשבוע, ולקוות שיום יבוא וינצחו משקולים את השומנים, וכוסון-על יציץ מתוכי אל המדריכים ויקרוץ להם. ואז באמת אין לי מושג לאן דברים יכולים להתפתח! מי יודע... :-)