הזריחות האחרונות שלי

שלום.

אני כותבת לך עכשיו מילים שאולי צריכות היו כבר להיאמר. ובכל זאת, עדיף מאוחר מלעולם לא, ולכן אשתדל לכתוב בצורה הכי תמציתית שהמילים הארוכות שלי יודעות, ולא בשבילך אלא בשבילי.

אין בי שום כוונה לתאר לך את הרגע הזה, קצר וזניח ככל שיהיה, את המבט הנעוץ במסך, את השעה, את הנוף הנשקף כעת מבעד החלון הגדול. אתה תדע זאת גם ללא רמזי הדקים, בלשון המעטה. כך או כך, שנינו כבר יודעים שאין צורך, היה די והותר זמן לתיאורים.

אולי דווקא אנחש בליבי את אשר מתרחש עכשיו אצלך. אני יודעת את מעט מילותיך, הן תדע בדיוק כמוני שהסתמכת כאן, אולי בכוונה תחילה, על בני ברית שאינם יודעים לשמור מילים שכאלו לעצמם. תתפלא או לא, בחירתך בידך, אני זוכרת בך הכל – את כל שמקיף אותך כעת, פרט לדמותך שלך. כמובן שאין זה משנה כי גם אילו הייתי זוכרת לא הייתי יכולה או רוצה לזהות אותך.

אני כבר לא יודעת מה נכון עבורי. אבל היה לי נכון להיות מנותקת ממך, או לפחות כך חשבתי שהייתי.

אמרת שלטובתי עדיף שתהיה כלא קיים. וזה כל כך אופייני ומכעיס, כל כך ילדותי ואבסורדי להאמין באמת ובתמים שלדבר על המצב מחמיר אותו. אז אולי בכל זאת, אתה צודק כמו תמיד בתוך כל האירוניה הזו, אולי עדיף לי שאדם כה ילדותי יהיה עבורי כלא קיים.

בדרך כלל אני מעדיפה שהבחירה תהיה בידי. אני חושבת שאילו הבחירה היתה בידי לא היית מתמוגג לחלוטין, אולי רק מטשטש עם הזמן, כפי שאני חושבת שצריך להיות. במקרה שלך נתתי רשות לדרך שלך, להתעלם מדברים כאילו לא היו מעולם, לכפות את עצמה עלי.

אני מבינה שאתה כבר רגיל לקרוא את כל אלו, אולי אתה מדמיין שאתה אובייקטיבי, תלוש, שאתה באמת לא קיים. אבל אני מניחה שבכל זאת ישנו זיק של תמיהה על הסיבה שגרמה לי למחות את האבק מעל הכאב הישן הזה.

אני חושבת שהאשמה האמיתית לניקוי האבק הזה מוטלת עליך ואני מקווה שאתה מבין זאת. היתה לך החוצפה לקרוא את המילים שלי מלכתחילה ועכשיו אני מקווה שאתה בוגר מספיק כדי לשאת באחריות. אין, ולא היתה לך שום זכות, לקרוא את כל מה שכתבתי. זו זכות שנשללה ממך אחרי שעשית לי מה שעשית ואחרי שנפרדו דרכינו. אתה תגיד כמובן שזכותך זו נשארה מכיוון שכתבתי את כל אלו באינטרנט, בפומבי. אבל אתה יודע כמוני שזהו לא יותר מתירוץ, ושאתה לא אמור לקרוא או אפילו להתעניין בחיים האישיים שלי ברמה כל כך חודרנית, אפילו אם יש לך את הכתובת. עכשיו לך ותנסה לצייר מחדש את דמותך שנתפסת ככזו שלא התגברה, שלמרות הכל לא המשיכה הלאה, ככזו שאין לה דבר יותר חשוב לעשות מאשר לשבת מול המסך שעות על גבי שעות ולחדור בסתר לחיי בצורה כה אבסולוטית.

ממש עקבת אחרי, אין דרך אחרת לתאר זאת. גם לאחר שהחלפתי את הכתובת שלוש פעמים. לפחות, אני מתנחמת, גם אני במובן מסוים יכולתי לעקוב אחריך, יכולתי לדעת, בלי שתהיה מודע לכך, את התאריך והשעה המדויקים לביקורים המזדמנים שלך כאן. אז אולי לפחות אנחנו שווים עכשיו.

יותר מכל אני מאוכזבת. כן, מאוכזבת. לא היו לי ממך שום ציפיות פרט לציפייה הבסיסית ביות כאדם, לכבד אותי. גם את הציפייה הזו הצלחת לשבור לרסיסים. וכל זאת בלי טיפת כנות או ישירות בסיסית ובלי היכולת להצהיר על רצונותיך ישירות בפני.

אתה אמור לדעת שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. זה לא נתפס שתצהיר על כך שאני תקועה עדיין בעבר ותתקוף אותי על שלא המשכתי הלאה... זה לא פייר שתעלם מחיי בלי שאדע דבר על קיומך בעוד שאתה תדע ותעקוב אחרי כל מה שקורה לי ואחרי כל זיכרון שעולה אצלי.

צריך שניים לטנגו. יודע אתה בדיוק כמוני שכשאתה קורא את המילים שלי אתה בורא אותן, אתה הופך אותן לקיימות, ובכך אתה לא שונה ממני, שיושבת וכותבת אותן. בכך אתה לא שונה ממני שלדבריך "צריכה להתגבר".

לא אכחיש אתה מחליא אותי, בדיוק כמו שכתבתי למטה.

אם כמו שאני מעריכה בדמיוני, אתה זועם ומתנגד בכל תוקף למילים שנאמרו עד כה, עשה משהו. קדימה, אין אני יכולה למנוע בעדך להפסיק לקרוא, לסגור את חלון האינטרנט הזה, או אפילו – אם תרצה, לנפץ את תוגת המילים הללו ביחד עם מסך המחשב כולו. הבחירה היא, ותמיד היתה, בידך והנה, אם ממשיך אתה לקרוא, אין אתה יכול להאשים בכך איש מלבדך.

דע לך, שאין לך שום זכות להאשים אותי בדבר. מעולם לא עשיתי דבר שיפגע בך. אני יכולה להבטיח לך שמעולם לא כתבתי את שמך כאן, אפילו לא פעם אחת, וממילא לא רבים מחבריי ידעו על קיומו של הבלוג בתקופה האחרונה, לאחר שהעברתי כתובת (פעמיים). 

ובכלל אין סיבה שתתקוף אותי ושתצהיר כי עלי להתגבר כי אין בי געגועים אליך, אלא אל עצמי. אל אותה תקופה, אל אתה אחת שהייתי, שהעזתי להיות. אותה אחת ששואפת וחולמת משהו ומשיגה אותו, שמשקיעה בחלומות שלה, שמביעה את הרגשות שלה, שלא מסתירה דבר – גם לא את הדברים הכואבים ביותר. אותה אחת אשר העזה לומר לך את כל אשר הרגישה בלילה חשוך אחד ואי ודאי, והעבירה את הכדור אל הידיים שלך.

ובכל זאת, אני צריכה למחוק אותך, כך אתה אומר בתוקף. אולי אתה צודק.

חשבתי שכך עשיתי אבל כעת אני נוכחת לדעת שעליי לעקור אותך מן השורש.

והנה משאלתך האחרונה זוכה להתגשם ואני מבטיחה לך כי מעתה והלאה לא תהיה קיים עבורי. ועד אשר לא תחליט כי אתה קיים, זה כל מה שתהיה.

קיום המשאלה הזו יתאפשר כמובן, במידה שלא תמנע זו בדרך זו או אחרת. למרות שאני מכירה אותך ויודעת שלא תעשה דבר כדי להפריע למנוחתך האינסופית, אומר כי הנה בפעם השניה והאחרונה אני פורקת את כל אשר על ליבי ומעבירה בפעם האחרונה, את הכדור לידיים שלך.

בהבנה זו אני מגיעה להכרה שתמה תקופת הבלוג הזה. כך הכל התחיל, וכך הכל גם מוכרח להיגמר. עלי לשים קץ אחת ולתמיד לזיכרונות האחרונים שלי ממך.

אתה מוכרח להודות באירוניה שבדבר. דף האינטרנט הזה נפתח בין השאר, מתוך תקווה נואשת, ילדותית משהו, שאולי אי פעם תזדמן למילים שהוא צופן בחובו. וכעת הוא נסגר מפני שהצלחת, על אף שניסיתי למנוע זאת, להגיע אליו.

ובכל זאת, אל תחמיא לעצמך יתר על המידה, אני עושה זאת, כפי שכבר אמרתי, למעני. אני שלמה עם ההחלטה הזו.

אלו הן המילים האחרונות שייכתבו בדף הזה. אשאיר אותו כך, דומם ונטוש עד שאמצא דרך ראויה להדפיס אותו ולשמור אותו לעצמי. כך או כך הוא איננו עוד כי כפי שכבר ניסיתי להסביר לך קודם, כל עוד אני לא מכירה בו אין הוא קיים.

התחלתי ב"דיוקן עצמי" עברתי ל"חולמת בהקיץ" וממנו לשם הקודם - "זריחה משלי". כל אלו הם אני.

הבלוג הזה היה נפלא. הוא החזיק אותי כשלא יכולתי וריגש אותי כשרציתי. הוא גילה לי עולמות מופלאים, מילים שלא ידעתי שקיימות בי ואנשים, שמעולם לא פגשתי, ולמרות הכל אני מסוגלת לומר בלב שלם שאני אוהבת. כל כך אוהבת...

היו שלום מילים, היו שלום עולמות, היו שלום אהובים שלי. אני שולחת לכם חיבוק וירטואלי וחם בפעם האחרונה.

אזכור אתכם תמיד, אני מקווה שגם אתם תמצאו בליבכם פינה חמה שהיא קצת שלי.

אני נזכרת כעת, בפעם האחרונה מעל הדף הזה, באיך שהכל בינינו נגמר ובאיך שמחיתי בכעס על כך שאף סיפור שמכבד את עצמו לא יכול להיגמר כך, בלי שום סוף ממשי ניתן להבנה. וכעת, נכתב סוף סוף אותו סיום לו ייחלתי.

זה פשוט מגעיל.

זה מחליא אותי.

"אז מה... תלווה אותי הביתה?"

"למה לא?"

"יהיה לנו קצת זה איכות"

הלכנו שנינו אתמול באותה דרך ישנה. הבטתי על המדרכה הזאת, שאני פוסעת עליה בכל יום במצב רוח אחר, והרגשתי איך המושג הזרה שלמדתי למבחן בספרות הולך ורוקם עור וגידים אל מול עיני. התיק האדום על הגב והעיניים עמוק בתוך שלו, כמה זמן לא הרגשתי שמקשיבים לי כך. כהרגלי נתתי למילים לסחוף אותי, בלי לשים לב שגם הוא שם. היה יום כל כך יפה, ובמקום שעתיים זוועתיות של מתמטיקה בחדר חשוך מצאתי את עצמי פוסעת הביתה לא ממהרת לשום מקום, כך שהאושר היה למעלה מיכולת ההתאפקות שלי. כשתפסתי לפתע את הסיטואציה המוזרה ש(כרגיל) הכנסתי את עצמי אליה שאלתי אותו אם זה בסדר שאני נותנת כזה חופש לדמיון שלי ולמילים הארוכות שלי. הוא חייך והפציר בי להמשיך.

כשהגענו למעבר חצייה הקטן, היכן שדרכינו מתפצלות, נשארנו לעמוד שם עוד זמן רב. דיברתי בשקיקה על המילים שלי, על הכתיבה, על השפות הללו שפורצות לי מתוך הפה בלי להבין. כשאמרתי משהו לגבי המשפחה הוא אמר שהוא מבין למה לפעמים אני כל כך עצובה, ושאני צריכה להפסיק לדאוג לכולם ולהתחיל לדאוג לעצמי. מחיתי והוא בתנועת יד אחת שלו אמר שהוא יודע, אמר לי שהוא רואה איך להתמקד כל כך באנשים ולנסות לעשות להם טוב מספק אותי, מסב לי אושר. הוא צחק על כך שאני אוהבת את כולם, כל אחד, גם כאלו שלא שווים את האמון שלי. אמרתי שאני אוהבת לאהוב. שאני אוהבת לעלות על אוטובוס להביט באנשים שמקיפים אותי ולדמיין לכל אחד סיפור חיים שלם. סיפרתי לו שלפעמים אני יכולה להרגיש שאני אוהבת כל אחד, שאני אוהבת הכל. כן, הכל אני מסוגלת לאהוב חוץ מהיכולת להפסיק זאת, וממתמטיקה. "ואם זה היה הפוך?" הוא שאל אותי משועשע. "אתה מתכוון לחיות חיים בהם אני מסוגלת לאהוב באמת ולהתעניין במספרים הללו ובאמת להצליח אבל להיות מסוגלת להיות חשדנית כלפי כולם? לא. זה מחיר גבוה מדי לשלם".

הסברתי לו את האבסורד בכל זה שאני מסוגלת לאהוב הכל, אבל לא מסוגלת להתאהב, לא שוב. משהו עצוב נפרש בפניו ובו ברגע נעלם כשפתח את פיו לשאול מדוע. כי אני כל כך מוצפת בזיכרונות ממה שהיה. הרי אני לומדת עכשיו בפסיכו' על הזיכרון ועל איך המידע נשמר בקודים ומועבר מהזיכרון לתווך קצר לזיכרון לתווך ארוך כאשר מעניקים למידע הזה משמעות מסוימת. "וזו הבעיה שלי. אני יכולה להעניק משמעות רגשית לכל דבר". אולי אני חושבת שאני מתחמנת את כולם בכך שאני מפיקה את מירב הרגש מכל דבר, סוחטת אותו עד שהוא חולף מחיי. הצבעתי לו על עץ הדקל שעמד דומם מאחורינו "לכל דבר שתרצה יש לי אלפי סיטואציות קטנות, אפילו לעץ הדקל הזה" ומיד התחלתי לספר לו על איך שהייתי מפקדת של המשמרות בכיתה ו' ממש מתחת לעץ הזה, על החניכים שלי שפוגשים אותי ואת אנה בכל שבוע בגבעת החול הקטנה המוקפת עצי דקל, או כפי שהמקום נקרא בפינו "הדקלים". סיפרתי על הטיול עם אנה לסתריה על איך שאני זוכרת שהעץ הזה עוד היה נמוך בהרבה ועל שירה ששאלה אותי תמהה פעם איך נראה עץ דקל. "אבל את חושבת שיש לך מקום מוגבל לאהבה?" "בעיקרון לא. אבל עם כמות האהבה שאני מפזרת המקום מתחיל להיגמר".

שיחת טלפון קטעה את השיחה ואז המשכנו לבהות בשמיים הבהירים ולדבר על איזה כיף שהכל נראה כל כך אופטימי ברגעים קטנים כמו זה. הוא התחיל לצחוק "זה נהדר... להתפלסף על כמה החיים יפים בעודנו נשענים על פח מיחזור ירוק..". התנערתי ופתאום הבנתי שזה באמת מה שאנחנו עושים.

"אבל בכל זאת" הוא שאל רגע לפני שהלכתי, "איך את יכולה לתת אמון כזה בכל אחד? כשמצפים מאנשים להיות שם בשבילך יכולים להתאכזב ולהיפגע" "גם לצפות ממישהו שיאכזב אותך זו ציפייה..".

"אני ממש אוהבת אותך אלכס" אמרתי אל תוך החיבוק שלו בסופו של דבר, "...למרות שאתה חושב שאני משתמשת במילה הזו יותר מדי...". "אני... פשוט שומר אותה... את מבינה?".