אני בוכה עכשיו. מקווה שזו הפעם האחרונה, לפחות להיום.
אני בוכה על התמימות שלי שנכבתה. בוכה עליה כפי שלארי בכה כשצפה בכוכב הפרטי שלו כובה אט אט. כשצפה ביושר שלו מפרפר עד שיתוק.
אני מתגעגעת. בעצם, מתי אני לא? אני מתגעגעת לימים האלה שחלפו ולא יחזרו לעולם. אני מתגעגעת לחיוך, לביטחון, לשמחה הפשוטה הזאת של ללכת ברחוב, של אישה רוכבת על אופניים וצעיף ירוק, של צחוק, של שיר ישן.
אני מתגעגעת, כמו אילנה, לקדרות המהפנטת הזו, לרוע שעוטף אותך ברוב פאר. אני יודעת שאוהב אותך תמיד. שאמשיך להתגעגע כל עוד נשמתי בי.
אני לא שייכת, אני לא במקום. אני לא יודעת מי אני.
בתוך כל הדינמיקה הזו אני לבד. בודדה, כאילו כל זה לא קרה, כאילו לא חלפה שנה.. שנה שנדמה שצופנת בחובה מאות שנים.
אני בוכה כי אף אחד לא יבין מלבדי. אפילו לא את.
אני בוכה כי החלפת אותי, כי שכחת אותי.
ואולי, מרוב שזכרתי, מרוב ששכחו אותי, מרוב כל הבדידות, כבר שכחתי את עצמי.
אז אני כזו. אני גרה בעיר. לא מספיק גדולה בכדי שאפשר יהיה להתרגש ממנה. לא מספיק קטנה בשביל שתהיה פסטורלית וחמימה. לומדת בתיכון רגיל מקצועות רגילים, עם ילדים רגילים, שגרים מקסימום חצי שעה נסיעה ממני באוטובוס שעובר ברחוב הראשי בכל חצי שעה. אני לא הכי מבריקה שיש, אני לא הכי יפה שיש. אין לי השפעה על מנהיגי העולם, לפעמים גם לא על החברים הקרובים שלי.לא נוסעת להרפתקאות יותר מדי גדולות, ואם כן אז לא בכל יום.
כזו אני. לא מספיק גדולה בכדי שאפשר יהיה להתרגש ממני. לא מספיק קטנה בכדי להחשב חמימה וחמודה.
אז אני ילדה. או נערה תלוי במצב הרוח. אז יש לי משפחה רגילה ולא מוצלחת, ויש לי חלומות שאת רובם בוודאי לא אוכל להגשים. חיה מיום ליום. הולכת ברחוב, מתבוננת בעיני האנשים המשתקפים אל מולי. בלילה כשמחשיך אני רועדת, אבל לא מקור. מביטה גבוה למעלה ומקווה שבכל זאת יש מי ששומר עלי.
וגם אם אסע להודו לשנה שנתיים. תגידי לי, אז מה?
אני יודעת שקשה לך לקרוא.
אבל גם לי קשה.
אני חושבת שגם אני יכולה למתוח ביקורת, על כל הקרירות הזו והריחוק, על כל החומריות. אבל אני לא עושה את זה.
ואולי עכשיו – משינה.
תפסיקו את הכל
אני רוצה לרדת
השארתי מאחור
פנים של עיר מתכת
צבא של כוכבים
מראה לי את הדרך
אל האהבה
אני רוצה ללכת
ואולי עכשיו
כל העולם
טס ואני איתך
אחד
הביאו את היום
ויפתחו שמיים
גלים שטופי חלום
משווים צורה למים
הולכים ונסחפים
כמו אבק ברוח
על האדמה
עליה נוע תנוע
ואולי עכשיו
כל העולם
טס ואני איתך
אחד
אומרים אהבה
יש בעולם
היא תבוא
היא כבר כאן
תני לי להיות
מה שאני איתך
אחד
אני רוצה לשבת עם עצמי ולהבין מה קרה. איפה שכחתי את עצמי.
אני רוצה לשבת ולכתוב כמו שצריך ולהחליט מה טוב ומה רע ומה צריך לשנות.
עברה עלי שנה כל כך מדהימה כל כך סוחפת אבל כל כך קשה. שנה שאני מוכרחה להבין עד הסוף.
אני צריכה קצת שקט. ולהבין מה אני רוצה הלאה.
הדמעות נוגבו. הכל ממשיך, שום דבר לא יחכה לי.
אני חזקה, בפנים. אני עוד, איכשהוא, מסוגלת להאמין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
