"ואת כמו הרוח שותקת."

הלוואי.

נתנחם בינתיים בזה שאני זוכרת רק על שתי בנות שעדיין קוראות כאן.וזה טוב..

יש דברים שאני לא יוכל להגיד פנים מול פנים,כי אני יתחיל לבכות.וזה יכול להיות פשוט קשה מדי.

אז אולי כאן זה הפתרון.

אנחנו חששנו שזה יקרה,ישר כשהיא נכנסה לבית חולים.

תמיד היה את החשש הזה,הוא היה לך בעניין,גם כשלא דיברת על זה.

את החשש שהיא לא תשרוד.ומה יהיה איתך,ועם אמא,ועם סבא..כדי שהוא לא ישאר לבד.

אבל ידעת גם להסתיר את זה טוב מאוד.

אתמול כשאחותך התקשרה אלי וסיפרה לי,שאלתי אם היא בסדר,היא אמרה שלא.שאלתי עליך,היא אמרה שגם לא.

וזה מובן,וזה הכי טבעי.זה כואב.וזה ימשיך לכאוב.

אבל בשלב מסויים זה פשוט יכאב פחות.

אין שום דבר בעולם שאני יוכל לעשות כדי שהכאב הזה עכשיו יפסיק,או רק יקטן..

אין מילים שאני יוכל להגיד שיפסיקו את הדמעות,או יעשו טיפ טיפה יותר טוב על הלב..  ומה הייתי עושה כדי שאני יצליח..

הדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה לעבור את התקופה הזאת איתך.ביחד.

ואנחנו נעבור אותה,אם היו לך ספקות לגבי זה..הרי את כתבת לי שאת שורדת.

אבל זה הרבה יותר קל כשיש מישהו יחד איתך.

מבטיחה שאני לצידך תמיד.בדיוק כמו שאת לצידי.

"אני, תפקידי-
לנגב לך את הדמעות."