לחיות בסגנון שלי

מרצה ידוע התחיל את הרצאתו בהחזיקו ביד שטר של 20$.

בחדר, בו היו 200 מאזינים, הוא שאל: "מי מעונין בשטר זה של 20$?" ידיים החלו להתרומם.

"אני עומד לתת שטר זה לאחד מכם, אולם תחילה הרשו לי לעשות זאת".

הוא החל לקמט את השטר. ואז הוא שאל: "מי עדיין רוצה זאת?" עדיין היו ידיים למעלה באוויר.

 "טוב" הוא ענה, "מה אם אעשה זאת?" ,הוא זרק את השטר על הרצפה והחל למעוך אותו לתוך הרצפה באמצעות נעלו.

 הוא הרים אותו מהרצפה, כעת כולו מקומט, מעוך ומלוכלך ושאל שוב, "עכשיו, מי עדיין רוצה זאת?"

עדיין הידיים התרוממו לאויר.

"חבריי, כולכם למדתם שיעור בעל ערך רב מאוד.

 לא חשוב מה עשיתי לכסף, אתם עדיין רציתם אותו מכיוון שערכו לא ירד. הוא עדיין היה שווה 20$.

 פעמים רבות בחיינו, אנחנו מועדים, מתכופפים ושוקעים בעפר בעקבות החלטות שקיבלנו, או בגלל נסיבות שנקרו בדרכנו.

 אנו מרגישים אז חסרי ערך. אבל אין חשיבות למה שקרה או למה שיקרה, אתם לעולם לא תפסידו מערככם.

 אתם מיוחדים- לעולם אל תישכחו זאת! לעולם אל תתנו לאכזבות של אתמול להאפיל על החלומות של מחר"

אני כן שווה, אז מה עם זרקו אותי על הרצפה, דרכו עליי ולכלכו אותי, הערך שלי לא יורד. הוא רק עולה, כמוני יש רק אחד בעולם, אני ענק, לא חסר לי אופי ולא דופי. אני לא צריך רחמים או קבוצות תמיכה אני הרי יודע מה יש לי בידיים, חבל שלא הבנתי את זה קודם. יש לי כל כך הרבה אצלי בידיים, במי שאני, ומי שלא מבין את זה כנראה מקומו לא איתי, כנראה שכחתי מי לתקופה ארוכה, אנשים כבר התחילו למשוך בחוטים ולהתחיל לשחק בי כבבובה, אבל הגיע זמן לעצור את זה. אנשים צריכים להבין את זה, הם שווים יותר ממה שהחברה מקטלגת אותם, אם למשהו לא נראה משהו - מאוד חבל. אנשים מפסידים אנשים, בגלל זה החברה מתדרדרת מטה מטה במקום לתת יד, להקים את מי שנפל, לעזור לו בהרכבתו, בבנייתו מחדש, צריך לשקם אנשים שנפלו, כי מאוד קשה לקום לבד, לא כולם מסוגלים. אני אצליח, קלטתי אתכם, אני לא אשמיט כלום מידיכם, אני לא אשכח אתכם או אנסה להרוס אתכם, אני לא כמוכם, אני עוד שארית אנוש שיראה לכולם מאיפה משתין הדג.

(כמובן שזה מועתק מאדם אחר אבל מה לעשות, הזדהתי עם אותן מילים)