בכל שנה אני נדהמת מחדש כשזה קורה, כאילו לא קרה בכל פעם מחדש בכל שנה. יורד גשם. ואם אפשר עם הרבה אפקטים וצלילים, אז מלווים אליו גם ברקים ורעמים. אני אוהבת גשם באופן כללי, הוא מזכיר לי דברים טובים, יש לאוויר בחוץ ריח טוב של חורף ונדמה שהשמיים בוכים את כל מה שאני כבר לא מסוגלת לבכות, אבל גשם מחזיר אותי אחורה. לגעגועים. לדברים שקרו פעם ואני אוהבת לשמור במגירות אפלות ולהעמיד פנים שאיבדתי את המפתח.

הכי כייף בגשם זה להביט מבעד לחלון כשמטפטף בחוץ ולהרהר, זה מה שעשיתי היום בבוקר. הרהרתי, התגעגעתי, חשבתי. כייף לקרוא ולישון בגשם, כייף לשתות שוקו או תה חם עם קרמבו או אפילו מרק כשקר בחוץ, אבל הכי כייף בגשם זה לקבל חיבוק ממני שאוהב באמת(ולהרגיש אהובה).

וכרגע לצערי, אין מישהו כזה. שיאהב. שיחבק. זה קצת מעציב, כי בכל זאת מטפטף בחוץ ויש את התחושה שלכולם יש מי שיחבק ויאהב ורק אני בוהה לבד מבעד לחלון. אני יודעת שזאת תקופה זמנית, תקופה שתעבור מהר, אבל לפעמים אני אפילו אוהבת את מה שקורה לי עכשיו. את ההתמודדות שלי עם עצמי. את הלבד שלי. את החלומות שלי ולפעמים להיות לבד זה פשוט בלתי נסבל. כמעט לא פייר.

גשם, מזכיר לי הרבה דברים... מזכיר לי... מה שהיה... פעם.

בתקופה אחרת בחיי.

אני.