אני יודעת שקצת נמאס לכם לשמוע על כך שאני הולכת ללמוד(מחר, כן... כבר מחר), אבל משום מה לי זה לא נמאס, כי אלה הם החיים שלי, וחכו חכו(אלה מכם שלא לומדים באונ') שאתם תתקבלו ללימודים. זה אירוע חדש וקצת מלחיץ(לאנשים רגילים ומלחיץ ביותר עבורי). אני מרגישה קטנה יחסית לשכבת הגיל הממוצעת, שהיא עומדת על 23-24 בד"כ, ואני רק לפני שבועיים נשקתי ל 19 שלי. אני נלחצת לפני רוב אירועי החיים שכוללים שינויים בתוכם.

אבל הפעם אני גם מתרגשת.

  מתרגשת כי אני יודעת שחלק נכבד מהחיים שלי יהיה קשור ללימודים מעכשיו. שיעורים, חיי חברה(בתקווה שיהיו לי כאלה), שעות פנאי מעטות ואולי אפילו... מישהו. טוב נו, לא נדבר ככה סתם. אבל בכלל, אני מרגישה שסוף סוף משהו חיובי ומרגש הולך לקרות בחיים שלי. מסגרת חדשה. התחלה חדשה. אף אחד לא מכיר אותי שם, ולמרות שיש לזה חסרונות, יש לזה גם יתרונות. אף אחד לא מכיר אותי שם. אני יכולה להתחיל מחדש.

  אני יכולה לשים את העבר, את ימי השירות לאומי ואפילו את התיכון מאחורי. הכל עבר. אני צריכה להרגיש בוגרת יותר עכשיו. אחראית יותר. עצמאית יותר. ועדיין... אני מרגישה כמו תינוקת שהולכת לאוניברסיטה ולא אדם בוגר וחכם כל כך.

עזבו, מרב פיזור נפש יצא לי פוסט ממש מבולגן, אבל פשוט הייתי חייבת לכתוב משהו.

מקווה שאחרי מחר יישארו לי כוחות נפשיים לכתוב לכם איך היה בערב...

אני.