אז ככה, כל היום עבר עליי במן ערפל מוזר וסמיך כזה שסירב לעזוב. או שהייתי סהרורית כל היום או פשוט נהייתי אפטית. כי פשוט לא התרגשתי. בכלל!

(זהו דבר שמאד לא מאפיין אותי כי אני תמיד נלחצת לפני כל אירוע, אפילו הקטן שבקטנים, שכולל אנשים חדשים).

הגענו לאונ' לפני הזמן, ישר התנפלו עליי סטודנטים אדיבים עם הצעות לעשות מנויים לעיתונים/כרטיסי אשראי/פלאפון וכאלה וממש היה לי לא נעים לסרב כי בכל זאת, סטודנטית שנה א'. עדיין לא למדתי למה מותר להסכים ולמה לא. אחרי שעברתי את שלל הסטודנטים שארבו לכל המגיעים בכל פינה עברתי את הבזאר של הדברים שהם מכרו, שכללו בגדים, נעליים, צעיפים, הלבשה תחתונה אפילו, בירות בשקל(לא טעמתי) והכל במחירים מצחיקים הלכתי לבניין שלי. בניין ווב, של היחידה לשפות. דווקא בניין יפה, עם קיר זכוכית אחד ואולמי הרצאות. נדהמתי כשגיליתי שלאולם כזה נכנסים 150 אנשים בבת אחת, וחשבתי שאין סיכוי שיהיו 150 אנשים בשיעור הראשון שלי. וטעיתי.

האולם התמלא מהר מאד, רק מצמצתי וכל המקומות היו מלאים. במבט לאחור, לא הרבה לאחור, רק להבוקר, זה נראה כמו איזה חיים של מישהי אחרת ולא שלי. כאילו לא אני הייתי שם אלא מישהו אחר. כנראה שעדיין לא עיכלתי את היותי סטודנטית.

ההרצאה הראשונה הייתה משעממת, ישבתי עם מישהי ממש נחמדה שגם כנראה השתעממה כמוני, בהפסקה היא לקחה אותי להכיר את אחותה הגדולה שלומדת גם במדעי הרוח וכשחזרתי לאולם שלי(כמעט כל השיעורים שלי באולם הזה...) אז גיליתי שכולם ישובים וכמעט לא נשאר מקום ואפילו נשאר זמן עד לתחילת השיעור. הלו... אנשים... תקומו.

בקיצור הקשבתי לעוד הרצאה, יותר מעניינת הפעם, על סיפורת. אחרי זה הייתי דיי רעבה אבל לא היה לי מספיק זמן לקנות לאכול בשום מקום וגם לא לשתות כי המכונה מקולקלת(דאמ). הכרתי שתי בנות שבאו איתי לתרגיל, דיי נחמדות. ישבנו ביחד עם עוד 5 אנשים ודנו בפילוסופיה בשיעור. טוב נו... פילוסופיה זה לא הצד החזק שלי. בהחלט הייתי מוכנה לשעת רגיעה.

אחרי זה המשכתי עם אחת הבנות לשיעור לצרפתית(תרגול) שהיה להפתעתי מפוצץ(!) ברוסים! וכולם היו שם שוב לפני הזמן. רוב המקומות תפוסים. כאילו... מה נסגר איתם?

השיעור היה בעברית, בניגוד לשאר השיעורים שלי באנגלית, נדמה שקצת התרגלתי לשמוע ולשרבט מהר, ואולי לא. למדנו על תרבות צרפת והכרתי עוד מישהי ממש נחמדה שלומדת איתי מחר.

כשהגיעה השעה שש בערב סיימתי ללמוד. בלי לאכול ולשתות כלום כל היום הלכתי לאוטובוס ולמזלי הוא הגיע מהר ונסעתי הביתה. כמובן שנתנו לי משימות לקרוא וכאלה, אבל עכשיו אני לא אעשה אותן. אני מתה מעייפות.

מחר מתחילה ב10, לומדת עד 12, יש לי 4(!) שעות חלון ואז מ-4 עד 6 בערב שיעור בצרפתית והביתה. כנראה אני אקרא את השיעורי בית שלי בחלון ואשתה לי קפה בנחת על הדשא.

דווקא נחמד באונ', לא שזכיתי לראות הרבה ממנה כי לא הייתה לי שעת חלון אחת ולא זמן לאכול ולשתות אבל שאר הימים לא כאלה עמוסים. אני עדיין מרגישה שזה לא קורה לי אלא למישהי אחרת, שזה סתם טיול ליום אחד לאונ' ולא 3 שנים.... ארוכות. בכל אופן, חלק מהבנות מרגישות כמוני, לפחות אלו שדיברתי איתן.

עד כאן הפעם,

אני.

וד"א... עדיין לא איתרתי אף חתיך שווה בקמפוס, אבל מצד שני עבר רק יום אחד... ;)