תסלחו לי מראש אם הפוסט הזה לא יהיה הכי צלול, כי אני כותבת לכם אחרי 4 שעות למידה רצופות, כולל קריאה וסיכומים באנגלית. פילוסופיה וספרות. ארוך ומסובך.

 היום השני כלל בתוכו 4 שעות לימוד והרבה חלון באמצע, מה שרק פעל נגדי ולא לטובתי, כי כל כך התעייפתי אחרי שחיכיתי לשעה ארבע כדי ללמוד על תרבות צרפת שכל היום הרגשתי עייפה ואפילו מבואסת. בתחילת היום למדתי על תרבות אנגליה, עם שקופיות ותמונות, דווקא מעניין. לא רק ספרות. גם ציורים. קצת מעודד. פחות מעודד היה הקטע שהיא נתנה כשיעורי בית לקרוא קטעים מספרים של ימי הביניים, ארוכים ומשעממים שנמצאים במאגר האישי באינטרנט. היא עודדה(או ניסתה לעודד) את הסטודנטים בכך שאפשר לקנות את הספר שממנו אנחנו מדפיסים ונדפיס את כל חומרי הלימוד ובכל לפתור את עצמנו מהדפסה מייגעת בספרייה או בבית. היום גיליתי שהספר הזה יותר עבה מהתנ"ך פי שתיים, יותר כבר ממשקולת, והיא עוד מצפה שאני אביא אותו לכל שיעור. וגם הוא ממש יקר והתקציב שלי הולך ואוזל. 300 שקל ספר. שזה בכלל לא להנאתי, אלא ללימודים... (the world is going crazy)

בשעת הצרפתית הבנתי וגיליתי את האופי האמיתי ברוב החברויות שנוצרות בתחילת קורס. אלו הם חברויות של "כדאי לי". מה זאת אומרת?

כשמישהו צריך ממני משהו, תסמכו עליי שהוא ימצא את הדרך, אבל בשביל להגיד שלום פשוט או להתראות אחרי הלימודים, זה יותר מדי מסובך אם אין בזאת טובה אישית. אני לא יודעת אם זה רק בהתחלה, שהאנשים נראים לא נחמדים ברובם או פשוט לא חברותיים(רוב הבנות שהכרתי לא מדברות איתי בכלל בלי סיבה נראית לעין) אבל אני שמה לב שהרבה אנשים פשוט... לבד. מבחירה. הם יכולים להכיר את האנשים שיושבים ליד או יושבים בהפסקה, גם הם לבד, אבל הם בוחרים לא להכיר. אז נראה לי שכל אחד קצת שקוע בעולם שלו. ואם זה ימשיך ככה, אני לא חושבת שאוכל למצוא ולהכיר חברים חדשים במקום הזה, כשכולם אוטמים את עצמם לכל גישה מלבד הגישה הכדאית להם...

אני מקווה שזה רק ההלם של הימים הראשונים, אחרת הולכות להיות לי כמה שנים(3) של התבודדות.מבאס.

מיותר לציין שאחרי שאני מסיימת בשש בערב, חוזרת הביתה בשבע, אין לי כוחות נפשיים לשום דבר ולאף אחד. ואני עוד צריכה לקרוא ולסכם דברים. זה הולך להיות ארוך וקשה, אבל לפחות הזמן עבר לי מהר עד עכשיו. לא הייתה לי שנייה לנוח. להנות מהנוף(של המדשאות...לא של הבחורים, נראה כי הבחורים החתיכים התאדו משם עם החום). סתם, לגבי הבחורים, למרות שאני כותבת על זה בבלוג, זה הכי פחות מעסיק אותי מכל דבר אחר. אני מרגישה כל כך עמוסה, עומס של ההתחלה ועומס של המשכיות שאין לי זמן לחשוב על כלום, לכן זה טוב לפעמים. לא לחשוב. לא להתפלש ברחמים. להיות עסוקה.

מצד שני, כל הזמן הפנוי שלי(רובו) התאדה גם הוא. עובדה, מהיום בבוקר, משעה 10, לא היו לי לימודים ורק עכשיו, בשבע התפניתי לכתוב. ועוד יש לי טקסטים לקרוא ליום חמישי...

בכל אופן, היום היה לי שיעור צרפתית למתחילים. אחרי חיפושים מתמשכים של החדר בבניין לחינוך מצאתי אותו. אותו ועוד קבוצה מלאה סטודנטים שלא ראיתי אותם בחיים, אבל הם ראו אחד את השני. אחת הבנות היחידות(!) שאני בקשר איתן גם היא לוקחת את השיעור הזה וככה יצא ששתינו חדשות בכיתה שכבר התחילה ללמוד צרפתית בשיעור שפספסנו.

הרושם שקיבלתי מהמורה/מרצה היה שהיא קצת קוקו, קצת לא יודעת להסביר, או מסבירה מהר מדי, לא מעמיקה, לא מכתיבה כללים. ישר שאלות, הטיות, פעלים שלא שמעתי עליהם. וכמובן... יש לשאול אותי. "ווי... מדמוזאל, סיל בו פלה...תעני." אני בגמגומים מסבירה שאני חדשה ולא מבינה כלום כי הרמה היא א'(משום מה) וזה לא מה שמנע ממנה לחזור אליי עוד 3 פעמים נוספות באותו שיעור(שמתוכן רק פעם אחת הצלחתי להגיד משפט שלם נכון ולא האדמתי מרוב בושה כי לא ביטאתי נכון את האותיות). אחרי השיעור הגעתי למסקנה שאני חייבת דחוף להשלים את החסר. השיעורים האלה לא יכולים להתקיים במתכונת הזאת. מה גם שאני דיי תחרותית כלפי עצמי. רק המחשבה שאני לא יודעת חלק כלשהו שמלמדים בשפה שאני לומדת מרגיזה אותי. אני חייבת לדעת! הרי זה כל כך לא קשה. רק מצריך תרגול.

אחרי השיעור התרוצצתי בין הספרייה לחנות דיונון לחנות ספרות זולה לבין מרכז הסטודנטים וקניתי את כל הדברים שהייתי צריכה בהרבה הסתבכויות והירשמות לאגודה. ואחרי זה, סחבתי את הכל הביתה.

אז ככה, 4 מחברות, המון המון ניילונים(לכל החומר המודפס). מילון עברי-צרפתי קטן(היו שם גדולים אבל ריחמתי על עצמי ועל הגב שלי), את המקראה של "צרפתית א'"-כי אין סיכוי שאני באה לשיעור הבא לא מוכנה. המורה הזאת שואלת את כולם...

בנוסף חילקו לי גלידה במתנה(יאי), תיק(בחרתי תיק צד), אישרתי את השתתפותי באגודת סטודנטים, קניתי כרטיס נסיעה של סטודנטים לסמסטר הזה ובסוף, משהו לסיפוק עצמי קטן, בייגל... ודווקא יש הרבה מבחר. נחמד. אצלול לחנות הזאת כשהבטן תקרקר מחר או מחרתיים.

אז אל תחשבו שנחתי מאז שחזרתי הביתה עם גב כאוב, קראתי וקראתי וסיכמתי(כי אני חרשנית ולא רוצה לסכם לפני מבחן אלא ישר שיהיה מסוכם). ואני חושבת עליכם, מסכנים שאתם קוראים את כל זה. הרי זה לא באמת מעניין. סתם תיעוד אישי שלי.

אז עד הפעם הבאה.

אני.

נ.ב- בנות, כל כך כייף שאתן מעודדות אותי בסמסים! זה ממש מציל חיים ברגעים כאלה, אתן לא יודעות עד כמה. אז תודה.