וכבר אני נופלת מהרגליים. היום הכי ארוך שלי, ראשון, יום של 10 שעות למידה, עבר.

אוה, אפשר לנשום.

אני שוקלת לעבור לכתוב באנגלית, כל המחשבות שלי משתנות לאט לאט לאנגלית, הרי מכל כך הרבה אנגלית שאני שומעת כל הזמן, זה כבר טבעי. עוד מעט תראו אותי חולמת ומדברת בטלפון באנגלית מתוך אינסטינקט. או שמא בצרפתית?

דווקא היה לי שיעור ממש נחמד היום בצרפתית. אני מתקדמת. לא טעיתי בהגייה. ואנחנו לא הוגים משפטים מסובכים, רק כאלה של כיתה א' בצרפת. אני הלכתי לשם, הוא חתול יפה, וכל מיני משפטים אידיוטים נוספים.

מה שבאמת ייבש אותי כמעט עד מוות היה מבוא לתיאוריה, השיעור והתרגול = 4 שעות. התחרפנות שכל רצינית. בקושי החזקתי את עצמי ערה, ובכיתה קטנה, בתרגול, קשה שלא לשים לב, מי בדיוק עומדת להירדם. זה כזה... ארוך ומשעמם.

מחר יש לי יום יותר פשוט, שעתיים בבוקר ושעתיים בצהריים. אבל אל דאגה, האונ' דאגה לנו מראש. שמא לסטודנטים לחוג לאנגלית וצרפתית יהיה משעמם מדי בשעות החופשיות, אז דחסו לנו המון(!) מה לקרוא וגם עבודה הצליחה להשתחל. סיכום קצר. ועוד סיכום.

אחרי האונ' נפגשתי עם טניה, זה היה כייף, למרות שקצר ממה שרציתי. מקווה שניפגש יותר והאונ' לא תקטע את הפגישות בינינו כי הכי מבאס בלעדיה...(כן, בלעדיך...)

האנשים באונ' נחמדים(או על מי אני עובדת, לרוב לא...) אבל אני מסתגלת לאט לאט. לשכבת אטימות הזאת שעוטפת את כולם. טוב, הבנתי, אתם קשוחים, חדל להעמיד פנים יותר...

האמת שאין לפוסט הזה יותר מדי כוונות. סתם קיטורים וקצת תלונות ומשהו טוב לקראת סיום. אז מקווה שלא אעלם מכאן לחלוטין בימים הקרובים. אם אני טובעת בחומר, תבואו להציל אותי...

אני.