אתה נוסע באוטובוס, נשען קלות על החלון לצידך, התיק על הברכיים, תיק כבד מלא במחברות וספרים. השתקפות דלה חוזרת מדמותך מבעד לזכוכית ופנסי הלילה החשוכים. השתקפות שאפילו לא יכולה לצייר בדיוק את התווים החדים והחלקים של פניך, את ישיבתך הנינוחה, את העומס שעיניך חוות, ממוסמרות עם עיגולים שחורים ובלתי נמחקים.

שיערך בהיר, אך כשהאור נופל עליו פתאום נדמה שהוא משתנה לצבעים רכים יותר ועדינים. עיניך בהירות גם הן, הן משקפות כל כך הרבה מחשבות, רובן לא מגיעות אליי אפילו דרך ניחוש, ועם זאת הן עצובות. עייפות מעט מן המסע.

ידך האחת אוחזת בתיק והשנייה נחה ליד החלון. עיניך נעצמות לרפרוף של שנייה ואז נפכחות שוב. אינך רוצה לישון. אינך יכול. אני תמיד רואה אותך ער, כאילו אינך יכול להרשות לעצמך לאבד שבריר שנייה בנסיעה הזאת, ביום הזה, בזמן הזה...

 אני כמעט מכירה אותך, אבל אינך יודע מי אני. אינך מכיר את העיניים שלי, ואת השיער הכהה שלי, ואת העמידה הכמעט זקופה שלי עם התיק שמאיים לקרוע תחת משקלי. אני נשענת על החלון הנגדי רוב הזמן, סוקרת אותך, מתבוננת בך כאילו היית פלא קטן ולא בן אדם. אך אינך שם לב. אף פעם. אני פשוט לא שם. מתמזגת עם הרקע, מתמזגת עם שאר הנוסעים הלא חשובים בעינייך הכמעט שקופות והנוגות.

וכשמגיעה התחנה שלי אני יוצאת החוצה, תוהה, כמעט כל יום מחדש, אולי... אולי הפעם התסכלת? אולי הפעם עקבו עיניך אחריי בלכתי?

אני מסתובבת לאחור כמעט כל פעם מחדש, כדי למצוא שוב את דמותך, אך שוב כמו בכל פעם, האוטובוס מהיר ממני. הוא כבר החל לנסוע. אני בוהה בעשן המיתמר מאחוריו שמעיר אותי מהחלום. החלום שבו מצאתי אותך.

אני מתחילה ללכת את המסלול הקצר עד לביתי. שוב דבר לא השתנה. לא היום ולא אף פעם.

אני ואתה שוב נשארנו זרים...

אבל האם קיים בכלל 'אני ואתה'?

*

איך? אהבתם? רציתי לכתוב קטע אומנותי שכזה אבל לא בטוחה שיצא יפה כי אני כל כך עייפה...

אני.