ביום חמישי בלילה הובילו את הבייבי הקטן(בן דוד שלי שרק נולד) לבית חולים כשאימא שלו שמה לב שיש ריח של רקבון מהפופיק שלו. גם דוד שלי וגם אשתו היו בהיסטריה מוחלטת, כי התינוק רק בן שבועיים, וישר התקשרו לסבתא שלי והודיעו לה שיש סיכוי שהוא לא ישרוד עד הבוקר. כמובן שזה הכניס את סבתא וסבא שלי להיסטריה וכבר יומיים הם על קוצים.

לבייבי המסכן עשו בדיקת מח עצם, החדירו לו עירוי, לקחו דם וכל מיני כדי לראות אם הזיהום התפשט לכל חלק אחר בגוף ובנתיים לא מצאו כלום אז שחררו אותם הביתה.

למרות שדיי דאגתי לבייבי הקטן ידעתי שהכל יהיה בסדר, לא הרשיתי לעצמי לרגע לחשוב מה יכול להיות לא בסדר... מה יכול היה לקרות במקרה הכי גרוע.

אבל אני עדיין דואגת, לסבתא שלי. היא לא צעירה והיא ממש לקחה את זה קשה, את כל מה שקרה ואני מפחדת עליה כי מדי פעם יש לה כאבים בלב וזה לא משחק...

בכל אופן...

רק המחשבה הזאת, שהכל יכול להשתנות בחלקיק שנייה... פתאום הכל יכול להתהפך, ומה שהיה טוב נהפך לרע וההפך. זה גורם לי לחשוב שהחיים שלנו שבריריים יותר ממה שאי פעם חשבתי.

אני מקווה שזה הסוף לביקורים בבית חולים עם הבייבי הקטן, אני מרשה לו רק עוד ביקור אחד, לעשות ברית מילה, וזהו... שיהיה בריא.

אני בסדר, איכשהו. כל חמישי שישי קרעתי את התחת על עבודה באנגלית(בנושא אריסטו. השעמום של השעמום) ובעברית(בנושא אהבה חצרונית בצרפת). בערב קראתי ספר, ECLIPSE, מהסדרה TWILIGHT, ממליצה בחום. והיום... הכל פתוח בעיניי. אני מנסה לשמור על חוזק נפשי ולא ליפול למצבי רוח אמוציונליים מדי. מחר יש לי יום ארוך בלימודים. כבר עברתי שבועיים שלמים...

ואיך הזמן רץ... זה טוב, ככה אגיע יותר מהר לחלק שבו מגיע לי לחיות באושר ועושר. הלוואי.

אני.