היומן הפרטי שלי. |
| 3/2009
206. להיעלם
בא לי לעדכן ואין כל כך על מה. תמיד עולים בראשי הרהורים פילוסופיים כשאני נוסעת באוטובוס עם מוזיקה ואוזניות ועכשיו כשאני מתיישבת לכתוב הכל מתחיל להיעלם והעייפות מתחילה לנשור. עוד קצת, אני אומרת לעצמי בלב. עוד קצת ונגמר. ויש הפסקה. ויש זמן לנשום.
וכשאין לחץ וכשאין לימודים הימים מתחילים לעבור לאט יותר, כשאני עסוקה ועמוסה אני לגמרי לא יכולה לבחון כל יום בנפרד. עכשיו כשהשעון הועבר קדימה אני בכלל מרגישה בקוצר הזמן. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות וכל כך מעט זמן פנוי.
היום היה לי מבחן אמצע בתרבות אמריקה. פעם ראשונה שמבחן הלך לי לגמרי על הפנים. הרגשתי את זה. איחרתי ברבע שעה(כי הקדימו את ההתחלה בלי להודיע מראש ברבע שעה) ואז גיליתי שאלות מומצאות ומוזרות שבכלל לא דיברנו עליהן בכיתה והתחלתי לכתוב ולמרוח אבל זה עדיין לא היה מספיק טוב. אני מכירה את עצמי ויודעת מתי יש לי יום טוב לכתיבת מבחן - זה לא היה אחד הימים האלה. כשהמבחן נגמר, מהר מדי, מפחיד מידי, כולם יצאו נרעשים והתחילו לתאם ביניהם תשובות. גיליתי שיש לי טעות שעלתה לי ב 14 נקודות, וגם ככה המבחן שלי לא כתוב באנגלית מי יודע מה, שזה נפלא. דיברתי עם כמה וכמה בנות ואז החלטתי שאני פשוט לא יכולה לשמוע את זה יותר.
לא רוצה לחפור על זה. לא רוצה לדבר על זה. זה לא עושה לי טוב. ובכלל קצת לא אכפת...
יש כבר את המבחן הבא להתכונן אליו, בשייקספיר, ומשפטים מהמרצה כמו "אל תדאגו זה לא מבחן קשה, רק לשנן את כל המלט ורומיאו ויוליה" כבר לא יעבדו עליי. נאמר לי שהמבחן היום יהיה קל("מי שהיה בשיעור יצליח, מבטיחה במאה אחוז!") והוא היה כל דבר אבל לא קל.
אני מנסה להסתכל על עצמי מהצד יותר כדי לראות איזה מן סוג בן אדם אני, מה נהייה ממני, האם נהפכתי למי שרציתי להיות?
רוב הפעמים התשובה שלי היא שלא השגתי אפילו מחצית ממה שאני רוצה להשיג. לעיתים זה מדאיג אותי, כשיש לי זמן להרהר, ובפעמים אחרות אני פשוט אדישה.
אני רוצה כל כך הרבה דברים - בעקרון דברים פעוטים שדורשים תשומת לב ולא יותר - אבל אין לי אפילו את זה. אז אני דוחה את הכל לקיץ.
חו"ל-בקיץ.
תיאוריה ונהיגה-בקיץ.
קניות-בקיץ.
שיפור צרפתית וספרדית-בקיץ.
למצוא עבודה-דחוף ועדיין אין לי מספיק זמן בשביל לחפש עכשיו.
לרזות-זה תמיד אבל בלתי אפשרי כשהימים שלי מבולגנים כל כך.
להירשם לספרייה ספרדית בת"א-בקיץ
לסיים שנה א'- וואו. זה באמת גדול. אני לא יודעת כמה כוחות נשארו לי. אף פעם בחיי לא הרגשתי מותשת כל כך, אפילו בבגרויות. פה אין זמן להרגיש, רק לפעול. לכן כששואלים אותי מה אני עושה חוץ מלימודים אין לי ממש מה לענות, כי זה כל מה שאני עושה.
אני חושבת שנהייתי חברותית יותר, משוחררת יותר מהקבעון שאחז בי, משוחררת מהכעס והאכזבה והכאב, אבל עדיין משהו תקוע עמוק בפנים ולא זז - זה כבר לא רגש אלא יותר תושב קבע עם תעודות צהובות - זיכרון. אני תוהה לעצמי האם בכלל ארגיש שוב משהו? מתישהו?
אף בחור לא שווה מבט, אף בחור לא גורם לי להתרגש או אפילו לחשוב שהוא נראה טוב. פעם זה היה אחרת. הייתי מסובבת את ראשי ומסביב היו גדוד ורק הייתי צריכה לבחור,אך אז לא הייתי לבד. עכשיו נדמה שכולם נכנסו לתוך הקונכיות שלהן וזה התפקיד שלי לנקוש על הדלת ולקוות שיכניסו אותי פנימה. יאהבו אותי קצת. האם יש בקשה יותר אנושית מזו?
אין סערות ואין סופות אצלי מבפנים. מים שקטים, בקושי נשמעים, מחלחלים עמוק פנימה וסודקים את מה שהיה פעם הלב שלי. ואני רק מרגישה את עצמי מתרחקת מעצמי וכבר לא יודעת מה טוב ומה רע ומה אני עושה בכלל. איזו תועלת יש ממני? איזה עתיד יש לי? מה המטרה של החיים שלי?
לא יודעת כלום. ואולי גם לא רוצה לדעת.
רוצה להיעלם לשנה שנתיים ואז לחזור ולראות אם שמו לב להיעדרי- אם כן, אז הייתי חשובה למישהו, אם לא - זה זה גם ככה משנה שלא הייתי, ולפחות נחתי קצת מכולם ומהכל.
אני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
