חריקת השער שנפתח להתחלה חדש.
הריח שמשהו חדש עומד בפתח.
התקווה שזה יצליח, לא כמו הפעמים האחרות שנכשלו.
הפרפרים בבטן שלא נחים לרגע.
ופתאום המחשבות נפסקות עם צליל החצוצרות.
השטיח האדום נפתח, והדבר שכולם חושקים בו צועד עליו בגאווה.
הדבר גורם לכולם לחייך רק מלראות אותו, למרות שהוא לא שלהם,
הדבר שמראה שהחומריות אינה חשובה,
הדבר שצריך לשמור עליו חזק, כי במהירות הוא יכול לחמוק לך בין האצבעות.
ואז המרדף אחריו מתחיל. כולם נחושים להשיג אותו.
כולם רוצים אותו. כולם הבטיחו לעצמם שהפעם הם לא יותרו.
בשביל הדבר הזה, יש כאלה שמוכנים לפגוע באנשים הכי יקרים להם,
והם עושים זאת. יש כאלה שמוכנים לפגוע בעצמם, בכבוד שלהם,
כדי להשיג אותו. ויש את אלה, שינסו להשיג אותו בדרכים הכי מוסריות.
לא יפגעו באדם, ויחשבו על טובת כולם.
אבל איך זה שהם תמיד נפגעים?
שהם תמיד אלה שלא מצליחים?
שהדבר הזה תמיד עובר לידם והם פשוט לא לוקחים אותו,
כי הם לא רוצים לפגוע באחרים.
הם לא מוכנים לוותר על דברים שחשובים להם, כדי להשיג את הדבר הזה.
למה תמיד זה צריך להיות ככה? למד תמיד שאני מנסה להיות הכי בסדר בעולם,
אני תמיד אפגע?
ואלה שלא שמים על אפחד, תמיד ירוויחו?
למה אני לא מצליחה לשמור על הדבר הזה?
למה הוא תמיד בורח לי?
ופתאום המחשבות נפסקות, והעיינים ממשיכות להביט עליו צועד על השטיח האדום.
המרדף אחריו מתחיל,
המרדף אחרי האושר.
-זה פוסט חופר. אני יודעת. אבל אחד הכי יפים וחשובים שכתבתי.
לכן באמת, למרות שזה ניראה מעייף, תיקראו. בבקשה-
3>טינקי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
