...

אתמול ברבע ל7 בערב יצאנו, פול קארד לטרמינל, כדי להגיד שלום אחרון לאחי היקר שנסע לו לתאילנד.

נכנסנו לטרמינל כולנו [שחודש וחצי לפני, הגעתי אליו כדי לנסוע לפולין והפרידה הייתה ממני..], הלכתי לקנות נסטי כי צמאתי עד מוות.

9 שקלים. גניבה.

חיכינו לתום [חבר של אחי שהוא נסע איתו..], ולכשהוא הגיע, אחרי כמה דקות של חוסר חשק משוע מצידם, הם נכנסו לתור של הצ'ק אין.

אבא, אור ואני הלכנו לצד השני כדי לחכות להם.

חשבנו שחברה של תום ואמא באות גם, אבל הסתבר שהן חכיו שם כדי להסתכל על הבנים שלהן עוד קצת....

הלכנו גם.

אני הייתי הבייביסיטר של אור, אפשר לומר. והוא דיי שיגע אותי עם הסיבובים סביב-אנשים שלו.

תמונה אחת שהצלחתי להוציא של אור שבה הוא לא עושה פרצוף מכוער להפליא.

הם סיימו בצ'ק אין ועברו לשים את המזוודות שלהם במעלית שתוביל אותן למטוס. וכשתבתי מזוודות, כמובן שהתכונתי לתיקים.

לשגיא [אחי] יצא 9 קילו

התקרבנו לכיוון המקום שבו דרכינו נפרדות....

הרבה דמעות לא היו, אבל היה ניתן לחוש בעצבות הפרידה באוויר...

היה ניתן לחוש בה אפילו על אחי האדיש הזה....

טוב, לא בכל יום עוזבים את הבית האהוב והמוכר לכמעט חודשיים, לארץ זרה ומדהימה ביופיה עם חבר אחד.

אני כ"כ מקנאת.

אבא ביקש תמונה עם שגיא, אבל כמובן שאור לא יכול שלא להיתקע :)

נראה לי היה לו קשה שתשומת הלב לא מרוכזת בו...

אמ ובנה.

התמונה הכי מעציבה בסט.

כן, זה קורה לפעמים...

נגיד, בימי הולדת, וכשהוא נוסע לחודשיים וכשהוא מתגייס.

התגייס כלומר..

אולי גם כשאני אתגייס

שגיא ואור האחים הכי טובים שיש...

אחרי זה התקרבנו עוד קצת לכיוון מקום הפרידה הסופית.

ועוד קצת...

ואז הם עברו חצי והסתכלנו עליהם, ועוד קצת... ואז נופפנו לשלום, ושוב.

ואז הלכנו...

אמא הזילה דמעה, כמובן. לא ציפינו אחרת...

אבא גם לא נשאר אדיש...

אני בעקר התרגשתי מהעובדה שהרגשתי, ולו במעט, יותר קרובה אל הבחור, שבמשך 17 שנה וחצי הוא אחי הגדול.

חנוכה שמח וחזרה כשרה ללימודים,

שיר [שמתגעגעת...].