החיים מאחורי הגדרות

הזמן עובר כל כך לאט כשאתה בבטנה של צוללת, "כנראה שלמים יש השפעה ישירה על מימד הזמן" אומר אייל ושאר הצוות מהנהן
בהסכמה.
זה השבוע השני שלנו מתחת למים, הזמן עובר כל כך לאט, מרגיש כאילו עברה לה שנה, כנראה זה בגלל המים.
כשאין אור שמש בחוץ וכל האור הנמצא עמום וחלוש זה מרגיש כאילו כל הזמן לילה, אולי בגלל זה כולם עייפים.
הצוללת שלנו אורכה תשע מטרים ורוחבה ארבע מטרים, קטנטונת כזו. בצוללת אנחנו צוות של שבעה אנשים, לכל אחד יש את הסיפור שלו.
יואב הגיע לצוללת שלנו כדי לעשות חוויה מתקנת - מגיל צעיר יואב אוהב צוללות, אוהב עד כדי כך שבגיל שש בנה לעצמו צוללת ויצא להשקה חגיגית במים עמוקים, זה נגמר בתביעה ובשלושה ימים של חוסר הכרה. עד לפני שבועיים יואב התרחק מצוללת, אך רצה הגורל והוא הגיעה אלינו, לצוללת תשע ארבע שש.
אייל כאן כי הקצין הממונה עליו החליט שהמקום שכדאי לו להשתקם בו הוא במקום שקט וסגור.
חלפון, ניסים, גילי ואנדריי הגיעו לכאן ממש בטעות, אבל אני? אני פה מסיבות לא רבות.
הכל התחיל כשהייתי בן שבע, אבא שלי לקח אותי לשייט פעם ראשונה, הייתה לו סירה עם רצפת זכוכית שמשם יכולת לראות את כל הדגים שמתחתיך. אבא לימד אותי להשיט את הסירה ואני מאוד התלהבתי.
אחרי כמה שעות של שיט אבא קפץ מהסירה, נחת עם הראש היישר אל הסלע האדום, עד גיל מאוד מאוחר חשבתי שהוא סתם קפץ למים, בדיעבד אני מבין שהוא התאבד.
עד היום איש לא מצא את הגופה של אבא, ככה שהסיבה הראשונה להצטרפות לצוות הצוללת הוא הסיכוי לפגוש במקרה בגופתו של אבי ואולי, להצליח לסגור מעגל.
הסיבה השניה פשוטה ומובנת, אני שונא את אמא שלי. חייתי שנים עם ההרגשה שהיא מאשימה אותי במוות של אבא, קשה לי להתנתק מזה.
אני כאן בצוללת כדי לברוח מאמא ואולי להצטרף לאבא, אל מתחת למים.