החיים מאחורי הגדרות

אני מכיר את כולכם אבל לצערי שכחתי איך אתם נראים

זה נראה לכם מוזר? טוב ככה זה כשתמיד מחוברים למכשירים,

ההוא יושב מאחורי מסך מחשב ורק מחשב את הסיכוי שלו להתאהב

עוד לחיצה על עוד כפתור יוצרת מגע אלגוריטמי טהור שמציג בפניו חלון מלא באפשרויות

והוא כולו מוצף בגלים של מידע, מידע נחוץ וחשוב מאין כמוהו, הרי איך עוד אפשר להתאהב היום?

פעם יכלנו לשאול שאלות, היום מערכות יחסים שלמות מתנהלות בלחיצות.

וההיא, הגברת, ששוכבת על המיטה מחזיקה בידה את החיבור שלה לעולם,

מכשיר קטן אולי אפילו בינוני שנועד לחמם את האוזניים ולהשמיע קולות מוזרים

ואלי היום גם יש לו עוד כמו פונקציות מתוחכמות בפנים שנועדות לתעד רגשות והבעות פנים,

והיא שומרת על החיבור שלה חזק חזק,  כי אם במקרה הוא ישבר או ישרט היא באמת תצטרך להסתכל לאנשים בעיניים,

וזה משהו שכבר לא עושים היום, כשיש מכשיר בכל מקום.

והם כולם ביחד עומדים מצטלמים ומתעדים את רגעי האושר שכמעט חוו,

בעליצות זולה הם מתקבצים יחדיו, ויש אחד שלוחץ על הכפתור הגדול

והופס, הכל מתועד רק בשביל שנוכל להסתכל, במבט חוזר על חיינו מלפני כמה דקות

כל מה שנותר הוא המכשירים שמהווים היום בסיס לכל מה שרצינו לקוות.

ואחרי מספר רב של דינוים ואחרי שענינו כבר על אלפי שאלונים,

השאלה היחידה שנשארת ללא תשובה היא מה השארנו בעולם? האם קיים איזה חותם ששמי כתוב עליו?

והם לוחצים על עוד כפתור שמדליק להם נורה זהובה ובהירה

ופתאום כאילו צץ במחוכם הרעיון,

שאנחנו כבר מחוברים ואין לנו עוד צורך בעוד כמה מכשירים.