מיליון רסיסים קטנים.

הדלת עטופה ולה בסרט מתנה

והאוזניים שלי מלאות במוזיקה ששותקת רק בין שיר לשיר

אני לא רוצה להסתכל במארה עכשיו מהפחד לראות את העיניים שלי, את זיק הטירוף בהן.

"מה אני מטומטמת?" זו שאלה בכלל?, כי אם כן היא בטח רטורית.

אבל כנראה שזה בגנים כי גם לך לא חסר.

מיושב בדעת עאלק. תרח זקן וממורמ. כמו ילד. לא שולט בעצמו. מטומטם. מטומטם.

וגם את, טיפשה. מה את צוחקת?, כי את מעל כולם.

איפה זה? איפה זה? ועכשיו נזכרתי שזה בפח.

זרקתי את זה לא מזמן, כשסידרתי את הארון. היה לי כל כך טוב.

מטומטמת. כן אתה צודק. מטומטמת.

כל כך אנוכי. אלוהים.

דבר מלבד עצמו הוא לא רואה. אבל זה ברור, עם אגו כל כך גדול גם את כפות הרגליים שלו הוא לא רואה

אוי, פאקינג שיט. מה קרה לעזעזל לכתיבה שלי? איזו עליבות גאד.

איכס ורחמים עצמיים בכל מקום. בו הו. ממש מסכנה, לבכות.

מטומטמת.

וזין על כולם. אז מה אם כל זה נקרא כמו גיהנום, לא מוצא חן בעינייכם, היו שלום ושאו ברכה והצלחה