מיליון רסיסים קטנים.

לא טוב לי. לא טוב לי איפה שאני עומדת עכשיו. לא טובים לי האנשים שמקיפים אותי יום יום. לא טוב לי מזג האוויר עם המאניה דיפרסיה החמורה שלו.

ומסיבה כל שהיא, אני לא מרגישה. לא מרגישה ממש. כאילו כל הרגשות הפכו מצבעוניות לאפורות פתאום, הכל חדגוני וחסר טעם ואדיש ומשעמם ומיותר. ואני רוצה אנשים שיהיו איתי לא רק כשטוב לי, כי זה קל. ואני לא מוצאת. וסביר להניח שהבעיה בי, אבל אני עוד צריכה לזהות מה היא.

ולא טובה לי ההרגשה שלי עם עצמי. ולא טובה לי הכתיבה העלובה שלי. ולא טוב לי שאני לא מוצאת לי בגדים שאני אוהבת. ולא טובה לי הדריכה במקום, איזו דריכה, מרתון, ספרינטים אני עושה במקום.

אני לא בן אדם ששומר על קשר, אני יודעת את זה. אבל אני ממש מתקשה לשנות את העניין הזה. וגם חוסר המוטיבציה הזוועתי הזה לא טוב לי. לא טוב בכלל. וכבר אין לי חשק לבשל, גם זה לא טוב. והתמרמרות זה גם לא טוב. והנעילת שערים הפנימית הזו שקרתה איכשהו.. מי יפתח אותה?, הבדידות שאני יוצרת לעצמי, היא לא טובה.

ואין לי כוח לקונפליקט האופטימיות-פסימיות הנצחי. ולהרגיש רע שאני מרגישה רע.

חדגוניות אפורה.

ואדישות, אבל לא מספיק, אדישות במינון הכי מציק. הזה ש..אין לי את המילים להסביר, אני לא טובה איתן, גם איתן, הכוונה. יש אנשים עם כתיבה מדהימה והבעה עצמית מעוררת קנאה. הם בטח היו מנסחים את זה ככה יפה יפה. שכולם היו מבינים.

בינוניות. חוסר יחודיות. הכל סתם.

ודיי