מיליון רסיסים קטנים.

הוא מסתכל עליי, כולו בוער, ארבעים מעלות חום

והוא לא יכול להגיד לי מה רע לו, מה כואב לו, אבל אני יודעת שאני מבינה אותו. מסיבה כלשהי.

וזה ממש לא מובן מאליו, לא בשבילי לפחות.

עד עכשיו זה היה פשוט קצר תקשורת אחד גדול, בלי שום רגש מיוחד,

ועכשיו הוא שוכב במיטה הגדולה ואני לידו, ממלמלות לו מילים והוא מסכל עליי בעיניים גדולות עם ריסי מניפה,

פוקח עוצם, הוא חלש וחסר אונים לחלוטין. ולגמרי לגמרי תלוי בי.

פעם רק מהמחשבה על זה הייתי קופאת, עושה אחורה פנה והולכת. ועכשיו אני שם לידו, מחשבה אחרת עולה

ובשבריר שניה העיניים שלי דמעות, כשפעם לא הצלחתי לבכות ויהי מה.

זה אומנם לקח קצת זמן, כמעט שנה וארבע חושדים, אבל אני מניחה שזה בלתי נשלט, זה פשוט קורה מתישהו, גם לקשים מכולם.