אני חושבת שכרגע אני הכי קרובה אי פעם להתמוטטות עצבים. ואפילו לא הייתה לי אחת מעולם. אז אני לא יודעת איך זה באמת מרגיש. אבל אני חושבת שאני יכולה לתאר לי, וזה דיי קרוב.
אני לא מסוגלת לזה. אני לא רואה את זה קורה בחצי שנה הקרובה, אז בשנה?.
לא להאמין מה שהמסגרת הזאת עושה לי. אני באמת מרגישה כאילו אני מאבדת את השפיות.
ומה אני בכלל מתלוננת?. כאילו אני הראשונה שם או האחרונה.
אני לא יודעת. לא יודעת לא יודעת ואין לי מושג ומה ומו
והייתה לי שיחה עם חברה ז"א היחידה, בערך. וכל השיחה הרגשתי יותר ויותר כמו מוטנט. מה זה הדפקט הזה?, ששלוש שנים ואני לא מסוגלת למצוא לעצמי חברים?, ואני כנראה באמת סנובית או פשוט חסרת כישורים חברתיים וכל השיחה הרגשתי כמו הילד במקרה המוזר של הכלב בשעת לילה שקיבל מהפסיכולוגית שלו ציורים עם הבעות כמו שמחה וכעס או עצב ואמר שהיא אמרה לו שההבעות האלה אומרת שהבן אדם מרגיש כך וכך או כך וכך והוא בכלל לא מבין מה זאת אומרת ולא מצליח לזהות ולהבחין וכלום.
וזה פאקינג חרא והכל פאקינג חרא ואני בעיקר רק יצור קטן ובכיין ומה אני חושבת לעצמי פור גאד סייק מה לעזעזל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מי אני בכלל?