מיליון רסיסים קטנים.

ביום חמישי האחרון גיליתי שהמורה שלי, מהיסודי המוקדם ,חולה מאוד, ככל הנראה גוססת. סרטן. היא לא מבוגרת יחסית, בת 48-53 בערך. תכננתי לבקר אותה, לכבוד חנוכה, גם אם היא לא בהכרה מלאה, וסביר שלא תזכור מי זו. להראות לילדים שלה שלא שוכחים כל כך מהר, ושיהיה בסדר, גם אם לא יהיה. אני לא יודעת, תמיכה, עידוד קל. זה הרי לא שיש ביכולתי לשנות הרבה, אבל את מה שאפשר, לנסות. אומנם היא הייתה מאושפזת ברחובות, מה שהפך את הנושא מסובך יותר, אבל להגיע לשם, בהחלט אפשר. גם אם אין רכב צמוד.

היא הייתה אישה חזקה. באמת חזקה. וקצת קשוחה, ולא תמיד שיא הרכות. אבל בשום פנים ואופן לא רעה, היא הייתה בן אדם טוב. באמת טוב. היה לה אכפת, לא בכאילו, בשביל להראות עניין, היא לה אכפת, והיא נתנה את כל כולה אם היה משהו שהיא חשבה לנכון ששווה את זה. היא השקיעה, זמן, מרץ, כוחות, כסף, הכל, כדי שתתבצע התוכנית שלה.

ותמיד הייתה אוכלת סלט, בקופסא מלבנית כזו, עם מכסה כחול-תכלת. היה בסלט גזר, ושומר ועוד כל מני דברים קשים כאלו. והיא הייתה תמניה כזו, אבל לא רזונת, וידעה לקרוא ספר הפוך, וספרה לנו שאבא שלה ידע לקרוא רק הפוך, כי בחדק כשהוא למד תורה המקום שלו היה הפוך. ואז בבית כשהוא קרא ספר הוא היה קורא אותו הפוך. ואיזה יום אחד היא הביאה לכיתה שיבולים, השד יודע מאיפה, עצרה באיזה שדה לקטוף. ממש ערמה גדולה כזו, וכשהילדים קצת פירקו אותם היא כעסה. ופעם, כשלא התנהגתי יפה והיא לקחה אותי ועוד כמה לשיחה, וכעסה נורא,הרגשתי כאילו חטאתי את החטא הנורא שקיים, וכשקצת בכיתי היא אמרה לי ללכת לשטוף פנים ולחזור. בשנה הראשונה היו לה תלתלים שחורים שחורים כאלו, תימניים. בשנה השנייה כבר היה לה פאן מדוגם וגוונים בשיער, וזה הרגיש קצת שונה. אבל התרגלנו, להכל מתרגלים. והיו לה עצמות לחיים כאלו גבוהות, ושפתיים שהיו מתכווצות לפעמים כשהייתה מדברת. והיא לימדה חשבון, וכשלא הבנתי היא אמרה שלא להיבהל מהמספרים, והסבירה לי שוב. והיא הייתה נורא מסודרת. נורא. אבל למה הייתה? , כי ביום שבת בערב התבשרתי שהיא נפטרה ערב קודם לכן, ביום שישי.

יהי זכרה ברוך.

ולנושא קצת שונה, הגיע חג השמונים, אהה...הסופגניות. והספינג'ים, וארוחה למשפחה, ועוד סופגניה, ועוגה פה ובורקס שם, כי מה, הזמינו אותנו אז לא נעים לא לאכול, אבל אני שומרת, בדיוק באמצע דיאטה, רק היום, חריגה קלה. חג. חגיגה, היוונים ניצחו את המכבים!, מה? אה, זה המכבים את היוונים?, כן כן. חריגה קלה. ממ איזו סופגניה מעולה, מאיפה?.

נר ראשון היה היום, ואני בתור חובבת חנוכה מושבעת חיכיתי לו בדריכות. אף לו טיפת ריבה, טעמתי לפני החג, מה זה?!, ככה לאכול סופגניות לפני חנוכה?, אני שומרת את העונג, שיהיה מיוחד. היה שווה לחכות.

תמיד הכי אהבתי את חג החנוכה, פותח את החורף, מאיר, יפה.

מכירים את אלו שכל הזמן מתלוננות שהשמינו?, אז אני ממש לא מאלו, בכלל. רק קצת השמנתי, זה הכל.

מאוד מתסכל אותי להסתכל במראה, ושום דבר לא מרגיש יפה. זה הזמן לקחת את עצמי בידיים, לאכול רק כשרעבים, ולא כשטעים, ולחזור להליכות. מי זוכר בכלל שלפני כמה שנים הייתי מסוגלת לרוץ שלושה קילומטרים בקלות?. פדלאה עצלנית שכמותי.

אז חנוכה שמח, ושלא תתפתו לאסור יותר מדיי

בברכת דיאטת צלחה

הזלדה

אני רוצה להיות רוח.

לא כזו של אנשים מתים.

אני רוצה להיות רוח של מזג האוויר.

אני רוצה לשתוק בידיעה שככה אני אמורה

אני רוצה לקום ולהרוס ולהפוך ולהשמיד,

בלי הסבר, בלי סיבה, בלי מילים.

אני רוצה ללטף, כשאני רוצה. בלי מחוייבות למשהו או למישהו.

אני רוצה להיות רוח. רוח של מזג האוויר.