המציאות מחייכת אלי שוב

מה תעשי?

השאלה הזו מנקרת לי במוח חודשים.

שאלה שהמציאה הבת שלי – "מה תעשי?"

קודם כל למי שלא מכיר את הבת שלי ואותי- השאלה לגמרי במקומה.

מה שהיא אומרת לי זה בדיוק זה – כאילו השאלה לגמרי במקומה.

הבת חונכה בפשטות – ללא בלבולי ביצים ולכן היא לעתים באה אלי בטענות שלא אמרתי לה – לדעתה – אף פעם לא.

היא לא שאלה.

היא כעסה כי אביה וסבתא אמרו לה "לא" ואני לא. כאילו בקטע השוואתי

להבהרה:

אני לא אמרתי "לא" , כי לא ידעתי על מה – מעבר לעובדה שאני לא אומרת לא – נקודה.

אני לא מסכימה עקרונית לגישה להגיד לילדים משהו – בטח שלא, ברור.

אני מכבדת את דעת ילדי – כיום בני 20 ו30, כי לדעתי הם יודעים. אם נתבקשתי עניתי –

לא נתבקשתי.

כן. כן, מכירה את הטענות של להציב לילדים גבולות – לא מאמינה בזה.

ילדים הם בני אדם בתהליכי עיצוב שונים ואני ליוויתי אותם עד שידעו מה הם רוצים.

אני נמנעתי מלהביע דעה, הם החליטו לעצמם הכל.

תשאלו אותם, הם יענו לכם.

עכשיו אני.

הייתי בלי ילדים 30 שנה (היום אני בת 60).

כן, אני צריכה להחליט מה הלאה?