כמעט שנתיים בזבזתי על קשר חסר עתיד תקווה או פואנטה בכלל.
כמעט שנתיים הייתי עיוורת לחסרונות שלך ולכישלון שאני הולכת לכיוונו.
מודעת למה שאתה עושה לי, מודעת לכאב שהציף כל פינה אצלי בגוף, אבל אף פעם לא מוותרת.
כי אולי הפעם, אולי הפעם תתאהב בי והכל יסתדר בדיוק כמו שאני רוצה.
אולי הפעם אתה תתחיל להרגיש, ואני אוכל לכבוש אותך ולא להיות רק הסטוץ שלך כשאתה רוצה.
ובכל פעם נוכחתי לדעת כמה שאני טועה, וכמה אני מתרחקת מהמטרה שלי.
ולאט לאט התחלתי לשכנע את עצמי שאני גם לא רוצה שום דבר אמיתי, שטוב לי ככה
שאני בסדר עם זה שאנחנו רק בסטוץ ושיש לך אחרות, והתחלתי לשקר לעצמי ולהשלות את עצמי
מישהו היה חייב לסיים את זה, ואולי זה לא טוב הצורה בה זה הסתיים
אבל אני חייבת להודות שהרגשתי הקלה, יותר מאשר קושי.
וטוב לי, כי ברגע שזה נגמר נתתי לעצמי להיפתח ולראות מסביבי
פתאום הבנתי שחייתי בעיוורון מוחלט במשך כמעט שנתיים.
שלא לדבר על טימטום.
וטוב לי עכשיו, כי אני עם בן אדם שבאמת רוצה אותי, ובאמת מעריך אותי ומכבד אותי.
אני עם בן אדם שלא יתקשר אליי בסופי שבוע כי הוא רוצה משהו
אני עם בן אדם שבאמת כיף לי איתו,
שאני באמת מתחילה לאהוב.
:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
