~האמונה הקדושה היא שלמות כל החסרונות~

בס"ד

אינטימיות וקירבה הם דברים חיוביים וטובים. אלו כוחות עוצמתיים מאוד של החיים,
ודווקא משום כך צריך לנהוג בהם במשנה זהירות ולממש אותם בקדושה ובנישואין.

המשיכה בינו לבינה היא חומר נפץ. באמצעות חומר נפץ זה אפשר לבנות עולמות שלמים,
אך אפשר גם להשחית באמצעותו עולמות שלמים. משום כך חייבים לדעת איך עושים בו שימוש נכון ומבוקר.
הכלי המתאים להגשת סלט ירקות לשולחן הוא צלחת פשוטה, אבל פצצת אטום לא מומלץ להגיש בתוך צלחת, כי זה מסוכן מאוד.
פצצת אטום כדאי לעטוף בכור אטומי. זהו הכלי הראוי להחזקת דברים מהסוג הזה.
ככל שתכולת הכלי מסוכנת יותר, כך כלי הקיבול חייבים להיות משמעותיים יותר.
כאן בדיוק מגיעים לעזרתנו גדרי הצניעות בהלכה. כדי להתמודד עם משיכה חיובית, טבעית, סוחפת ובעלת עוצמה חזקה כל כך,
מוכרחים להכיר לעומק את משמעות הקדושה, "את הקידושין, את הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". לא ליפול לתוך החומר, אלא לקדש אותו. להכניס את ריבונו של עולם לתוך עולם החוויות, הרגשות, הפיתויים וההיסחפיות שלנו.
"איש ואישה זכו-שכינה ביניהם. לא זכו- אש אוכלתם". אם הקב"ה מורגש וקיים בתוך עומק הקשר הזה זה המקום המומלץ גם עבורה.
כאשר בחור ובחורה יוצאים במטרה לבדוק אם הם מתאימים אחד לשני ואם הם רוצים לבנות בית משותף,
קיימת סכנה גדולה מאוד של החלקה במדרון האינטימיות, הקירבה והנגיעה. אנשים אינם קרשים. אנשים הם רגישים ומרגישים,
ועל פי רוב המעוניינים בקירבה ובקשר. אינטימיות וקירבה הם דברים חיובים וטובים. אלו כוחות עוצמתיים מאוד של החיים,
ודווקא משום כך צריך לנהוג בהם משנה זהירות: לעשות את הדברים באמת כמו שצריך- בקדושה ובנישואין.
אחד המושגים הבסיסיים ביותר בחוויה הקיומית שלנו, ואולי אנחנו לא ממש שמים לב אליו אלא כאשר אנו מאבדים אותו
הוא המושג הראשוניות. הראשוניות היא הפתעה. הראשוניות היא חוויה חדשה, היפתחות אל ה"לא נודע".
יש קסם רב בפעם הראשונה: אם זה תינוק שקונים לו את נעליו הראשונות, אם זה פעוט שצועד את צעדו הראשון,

אם זה הקפיצה- בפעם הראשונה בחיים- מהמקפצה בבריכה, אם זה בגד חדש שלובשים אותו בפעם הראשונה (שהחיינו!) ,

ואפילו אם זו היכרות עם מאכל חדש. הראשוניות הזו היא דבר מקסים, זיכרון שיכול ללוות אותנו שנים רבות.

דבר כזה צריך לשמור שלא יתבזבז על חוויות סרק. את הנגיעה הראשונה, את החיבוק הראשון, את הנשיקה הראשונה- שווה לשמור לדבר האמיתי, לאדם האחד והיחיד שאיתו עומדים לעבור ביחד את כל החיים.

לא לבזבז את הראשוניות היקרה הזאת על משהו שהוא לא בוודאות הדבר האמיתי. ואת הדבר האמיתי ניתן לזהות רק אחרי החופה והקידושין. לפני כן, שום דבר לא בטוח במאת האחוזים. מעבר להגדרות ההלכתיות המאוד ברורות בקשר לאיסור נגיעה לפני החתונה, כדאי לדעת שעלולים לאבד כאן דבר נוסף שלא תמיד חושבים עליו, אבל הוא יקר מאוד: עלולים לאבד את הרגישות.

אם נרגיל אדם לראות בוידאו קטעים אלימים במשך עשר שנים, ולאחר מכן נראה לו עוד קטע אלים- מן הסתם זה לא יזעזע אותו במיוחד, כיוון שהוא רגיל לראות דברים כאלה מידי יום. לעומת זאת, אם נמנע מאדם במשך אותה תקופה לצפות באלימות מכל סוג שהוא, ולאחר מכן נראה לו קטע אלים הוא עלול להזדעדע עד עמקי נשמתו.

מה שגרם להבדל בין שניהם זו מידת החשיפה וההיפתחות. צמצום החשיפה אינו בהכרח סגירות.

לעיתים דווקא הצמצום הזה יכול להוביל לחידוד של החושים דקים ולהיפתחות לרגישויות יקרות ועדינות.

חשיפה היא לא תמיד טובה. כשאדם חושף את שתי עיניו ומביט ישירות אל תוך השמש בשעת צוהרים, הוא עלול להתעוור.

אם ירכיב משקפי שמש, שיצמצמו את כמות קרני השמש שתגיע לעיניו, כלומר יפעיל מידה מסויימת של סגירות- הוא יוכל להסתכל ולראות את השמש עצמה, דבר שנמנע ממנו בחשיפה ישירה. סגירות מבוקרת יכולה לפעמים לפתוח בפנינו את הגוונים היותר רגישים של החיים, שלעולם לא היינו יכולים להגיע ולהיחשף אליהם בצורה ישירה.

כשמישהו או מישהי מאפשרים לעצמם לגעת בבן המין השני שלא בקדושה, מעבר לבעיות שנוצרות לגברי הקשר שלהם לריבונו של עולם, הם גם עלולים לאבד רגישויות יקרות מפז ולחסום לעצמם את האפשרות להיפתח אל הרבדים היותר עמוקים של החיים.
הם עלולים לאבד את התום והתמימות, אשר הולכים והופכים למצרך די נדיר במחוזותינו. הם עלולים לאבד את הזך והטוב והאור של הנשמה. ויותר מכל, הם עלולים לאבד את גווני היופי ונימי הטוהר העדינים והדקיקים של הקדושה.

אדם שמורגל בנגיעות בינו לבינה שלא בקדושה, גם אם לבו עדיין לא גס בכך, הרי שעצם ההרגל מכניס אותו לתוך עולם שבו זה כבר לא ממש מרגש אותו, ולכן אולי יחפש בכל פעם ריגושים חדשים- חזקים יותר, מגרים יותר.

כי השיא של אתמול הוא נקודת ההתחלה של היום. זהו הרגל המקהה את ריגשויותיו של האדם וסוגר בפניו את הצוהר אל כל מה שמועדן באינטמיות, בקירבה ובמפגש שבינו לבינה.

אחרי החתונה, בין השאר בדיוק עם ההרגל החונק הזה, מתמודדים בהצלחה אדירה כל דיני הטהרה והטאומה ביחסי אישות שבינו לבינה.

מה שנכתב כאן אינו מתיימר כמובן למצות את הנושא והוא בגדר העלאת נקודות ראשויות למחשבה בלבד.

מחשבה שאולי תוביל אותנו, מתוך בירור בכוונה הרצויה, גם למעשים הרצויים. אחרי הכל סוף מעשה, טוב שיהיה במחשבה תחילה. ולסיום: המשיכה שבינו לבינה היא אחת המתנות הנפלאות ביותר שקיבלנו מריבונו של עולם. בואו לא נבזבז את המתנה החיובית, הטובה והיקרה הזאת. ונהיה רואיים גם בגוף וגם בנפש למי שהעניק לנו אותה.

(אהרל'ה מאירוביץ' הכלכך צדיק שהדהים אותי!!)

במה שקשה לי אני מתחזקת.. ממה שחונק אותי אני לוקחת עוד מנה ועוד מנה..

חייבת לרשום, להוציא, לכתוב כאן כי אחרת אני נחנקת..

חייבת להפנים, למלאות את עצמי.. אסור לתת ליצר הרע לנצח אותי.. אסור לוותר.

זה נראה קל בתווך הקצר, אך בתווך הארוך זה לא פשוט בכלל, ואפילו כמעט לא אפשרי.

שנה וארבע חודשים הכי טובים, ממלאים, קודשים, וטהורים שיש.. הכי טוהרים.. ואסור להרוס.

הדרך ארוכה ומפותלת.. אבל בנושא הזה אסור ליפול, מותר רק לקום.

הרבה זמן לא כתבתי.. כי לא היה לי כלכך זמן..

שנה כלכך לחוצה.. עברתי דירה שהגבירה את הלחץ.. נכנסתי להדרכה לחודש אירגון והלחץ כבר עולה על גדותיו.

אבל בעזרת ה' נראה שהכל לטובה.. העיקר שאני ממלאת את עצמי בטוב ובשמחה. ושה' איתי בכל דקה.

התגעגעתי.. עושה לי כלכך טוב לכתוב פה.. אז אני לא מתכוונת ללכת לשום מקום..

לילה טוב.. אוהבת ממש, גברת פלפלת =]

עריכה {02:00}