"חשבתי כמה זה מוזר שמיליארדים של אנשים חיים בעולם, ובכל זאת,
אף לא אחד מהם ממש בטוח לחלוטין מה עושה אנשים, אנשים. הפעילויות היחידות שהצלחתי להעלות בדעתי, שאותן עושים אנשים ואשר אין להן מקבילות בעולם החי, היו עישון, פיתוח  שרירים, וכתיבה. זה לא הרבה, אם לוקחים בחשבון עד כמה מיוחדים אנחנו מדמים לעצמנו שהננו."  -דאגלס קופלנד,
"החיים אחרי אלוהים"

חושבת ומנתחת. לא למטרה ראויה כלשהי. או למטרה כלשהי בכלל. רק תוהה איך העולם הזה עובד. ורק בכדי לנתב את המהלכים שלי, כושלים מראש, אני בטוחה. אבל רציונליזציה היא רק למטרה הזו. למרות שספק שהשעות המתות האלה הם מה שיגרום לי להתחיל להאמין.

בסיס האדם טוב מטבעו, האמנם?

"הר הבית בידינו!" הציוץ הראשון שנפלט מפי כששמעתי את רשרוש המפתחות.

"הר הבית בידינו?" היתה המחשבה הראשונה שעלתה בראש כשריח האקונומיקה הטרי תקף את החושים

כבר לא מחרחרת בחרדתיות כמו בשבוע הראשון. החושים כהו קצת והאפאתיה הוכיחה את עצמה כראויה לקיום. במיוחד פה. במיוחד עכשיו.

כל יום שעובר, החשיבה האנליטית וההגיונית עד להקיא שלי, משמשת יותר ויותר כאינדיקטור לניתוח סיטואציות שבבסיסן לא אמורות להיות הגיוניות. אבל אם אתעלם מהצורך שלי בייחוס מצבים לאינטואיציות והשלכות, ייתכן שאצמיח קרניים גדולות וחדות.

תחושת הזמן אבדה. הקצאה לא רלוונטית בכלל. הגבול מטשטש ויש לי סחרחורת מהמהירות בה הגלגלים שלי מסתובבים. לא שיש יותר מדיי גירויים סביבתיים. אלא אלה שאני מתעקשת לשקוע בהם, הם הספציפייםץ

חור שחור. מסה לא מוגדרת שממנה מורכב היקום. החומר השחור. שואב אותך בצורה כלכך אגרסיבית שכמה שתתנגד רק תפגע בעצמך.

בור הצואה הזה להבדיל משאר בתי השימוש, בעל תחתית. כזו שרק מעטים הצליחו להגיע אליה. עין הסערה. חור התחת של היקום. אם נעצור את הזמן ,ודממה תאפוף אותנו, כזו שבה גם הלמות הלב לא משמיעות צליל, נוכל לשמוע את לחישות הנשמות המעונות, נעולות בחליפות משוגעים, מיבבות בשם אלה שקולם לא יושמע לעולם. ברבדים המעופשים, מלאים בתובנות אפלות וידיים מושטות לעזרה ללא מענה, בדרך לחבטה הבלתי צפויה (לרוב האנשים ),מזמזמות את מנטרת מהות הקיום. מהות ה"הוויה" כהגדרה מנותקת לחלוטין מכל מה שמכרו לנו שנות הספרות המוכרת הקיימות.

אי אפשר לברוח מעצמך, להתנער מהיישות שכבר התנייתית למדתי להיות. בתום חודש מאיר עיניים זה, מסע שכנוע עצמי ועצרת שתדאג להפסקת אש ביני ובין עצמי. אין לי מושג מה אני רוצה. אבל מתחילה לבנות פרוספקט של דברים שאין לי עניין בהם.

לחיי החלטות פזיזות ומסקנות שגויות שההבנה שהיו כאלה מגיעה רק בדיעבד. ניבוי עיוור, איך כל זה עומד להיגמר. כלכך שונאת להיות צודקת. אולי אני קצת פרנואידית, ואולי סימני הנשיכה על הזנב עוד לא החלו להקריש. לחיים.

שכנוע עצמי זה סל סיפורי "קקי של יונים זה למזל".

שקרים על גבי שקרים על גבי עובדות שמגבות את הדמיון הפורה במוניטין עסיסי.
סליל שחוק של מאמצים.
אני מחכה שמישהו יגיד לי שיש משהו בעולם הזה שבאמת שווה נסיון, מישהו שמאמין בזה בעצמו, לשם שינוי.
אכזבה גולמית מחוספסת, שמשאירה אחריה רק צלקות תגרה מבוימת. לא מחשלת, ובטח שלא טעונה בשום דבר חוץ מהדוקרנים הארסיים שלה.

חבורת אתאיסטים עם שנורקל, שרק מחכים לפקודה לקפוץ לשוחות המהונדסות להם ארגונומית.
ללכת ברחוב נהיה קצת יותר מדי כמו לכוון רדיו.

והחופש? הוא זכות בחירה בפוטנציה.

חופש לטפס על הקירות כאוות נפשי-
ההתרוצצות הזו לא גורעת מסיבולת הלב ריאה אבל מובילה לחסך אדיר ברצף הגיוני של מחשבות.
האדישות לצחוק לשלדים בארון בפנים ולתת להם להסתובב חופשי.
וכפי שגיליתי ממש בזמן האחרון,
שנתו של ההגיון מולידה היברידים עם מספרים זוגיים של שורות שיניים מרקיבות.
חופש הוא מושג יחסי בתקופות מסוימות,סטנדרטים משתנים ואיתם, כל מה שהיה נחשב "נורמאלי" .

תסתובבי אל הקיר.
אה,זה רק אתה, תוריד את הסכין אידיוט, אתה עוד תפגע במישהו עם זה.
(אני פה! כוון אלי!)

וכל מהלך שמלווה בתרועות ניצחון כוזבות נשמע מעומעם על רקע המשחק הדינמי.
ובמקום לרחף כיאה לפיסת נייר הקלפים נשמטים מהידיים וצונחים בחבטה שלא תבייש שק זבל רטוב בחבית מים.

"לפיכך ירכיב זה הכח..דברים שלא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באוויר, ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ וחיה בעלת אלף עיניים, על דרך משל, והרבה מאלו הנמנעות".

זה שאתם לא רואים כלכך הרבה דברים או בוחרים להתעלם, מכל כך הרבה סיבות או מכורח הנסיבות, לא אומר שאין צורך לקחת בחשבון את האופציה שזה חלק מסצנריו שיש לו סיכוי של 50-50 ולעולם תשגו אלא אם כן לעולם לא תפסיקו לתהות. ולא אומר שהם לא שם, ולא נותן שום סרטיפיקציה לזה שהם ייעלמו אם תצליחו לעצום את העיניים חזק מספיק.

הצלילים האלה של הקיבה המתהפכת, זה בא ממני?

האופנה החדשה שלי היא טיפוס טרופי מזן אחר לגמרי. הראייה המרחבית כולה בארץ המראות ומנגינת הרקע נשמעת כמו צרור יריות.

וקול הצרחות קורע. 

מקפיא כל תא ותא מתחנן על ברכיו בקצב קליט, מרחף מעל הראש ומתלפף סביב כל הגוף,
הופך לצל מתחכם,מקניט, מחקה כל תנועה מגושמת.
ספק חונק בכוונה תחילה, ספק מציע חיבוק צבוע,
מפצח אפילו את ההארדקור הכי עצבני שהצלחתי למצוא כדי לא לחשוב מחשבות מיותרות,
מתפרק ומתחבר, מתפורר תוך שניות בכפות הידיים המכווצות לאגרופים,
אפר מתפזר בכל צעד על מצע הלבנים ולא זז לשום מקום למרות הרוח שמתעקשת להכניס את כל השיער שלי לתוך הפה,
כנראה שהם באותו צד.

שיעור מספר 1: לעולם לא תבטח בבני אדם.

מעצם העובדה שאדם הוא אדם, 

יותר מדי מדברים, לא מספיק מקשיבים.

 יותר מדי שותקים, לא מספיק מגיבים.

יותר מדי מתפרצים, לא מספיק מפנימים. 

יותר מדיי עיוורים, עצלנים ,לא ברורים, חסרי שאיפות מנומנמים,

יותר מדי קלות ראש , לא מספיק רצינות. 

יותר מדי כובד ראש, לא מספיק קלילות.

כן, אנחנו כן דור מזוין.

חלקנו התפתחנו מהקוף, חלקנו גם מהתולעת,

וחלקנו עדיין מזרימים דם קפוא בעורקים ואינסטינקטיבית מטילים ביצים בהפריה עצמית כדי לתחזק את ההמשכיות הקניבליסטית הרדודה שלנו .

 ויהי ערב -ויהי בוקר, נצח.

וירא אלוהים שמרוב עצים כבר לא רואים את היער, 

ויאמר, "חבל".

....עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ,
וישב האפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.
הבל הבלים, הכל הבל.....