יכולתי להשבע שזו המקלחת הטובה ביותר שעשיתי בחיי, אחרי שבוע שלם שלא התקלחתי, זה היה עילוי.

בין חפיפה לקרצוף הרהרתי לעצמי, ביתי נפרץ, אבא הורעל, ורק אתמול טלי התקשרה אליי מאוחר בלילה כי הרגישה שעוקבים אחריה בחזרה מחדר הכושר, ו"יואבי לא עונה לה" ואני טענתי שהיא חיה בסרטים.

אבל אפילו אני בעצמי התחלתי להאמין שאולי זה לא צירוף מקרים, אולי המכות שבאות אחת אחרי השניה הן לא מקריות.

בין מחשבה פרנואידית אחת לשניה שמעתי צלצול בדלת,"שנייה" צעקתי "אני כבר באה" ומיהרתי להתעטף בחלוק.

"יואב" אמרתי בחצי-הפתעה חצי-נחמה "מה אתה עושה פה?"

"התגעגעתי, מה אסור? מה גם שבפעם האחרונה שניסינו הפריעו לנו קצת"

"הפריעו לנו קצת? באמת, יואב? אמא שלי התקשרה להודיע שאבא שלי במצב אנוש ואז הוא מת" עליתי בטונים "זה נקרא הפריעו לנו קצת??"  אין לי מושג למה התפרצתי עליו, אולי מהתסכול של לראות אותו ואת אחותי הקטנה אחת בזרועות השני שבוע ימים, ונכון שזה אנוכי מצידי לקנא כשאני בכלל באבל על אבא שלי, אבל זה מכאיב. ואני לא יודעת מה הוא בכלל מחבק אותה, הרי רק את הירושה המובטחת מהוריו רצה, שהחליטו לעשות חיים קשים ולהיות פתאום הורים למופת ולחתֵן אותו עם אחותי המצליחה-הרבה-יותר-ממני.

 החיבוק שלו ומגע שפתיו החמות על צווארי קטעו את הרהורי,

"לפחות תכנס, דביל! מישהו יכול לראות" משכתי אותו אליי וסגרתי את הדלת.

"רגע, שיט" נעצר פתאום "אין לי קונדום"

"קח מהמגירה הראשונה" אמרתי והתחלתי להתפשט.

התפרענו במיטה אחד על השניה כמו שני מורעבים שנתנו להם לחם בפעם הראשונה מזה שנתיים, אין ספק, הגעגועים עשו את שלהם. אבל בכל זאת, החשש תמיד כרסם בי. הוא בוגד באחותי, איתי. אם יבגוד גם בי? ומה יקרה אם היא תגלה? אני אוהבת אותה, אני לא רוצה לאבד אותה, ואיך אני בכלל עושה לה את זה? אני באמת אחות כזו רעה? מצד שני הקשר שלנו טוב, זה לא באמת משפיע, אני חושבת. או שכן? אבל נו, מי יכול לעמוד מול כזה חתיך כובש, חשבתי לעצמי בעודי מניחה את ראשי של חזו של יואב. נירדמתי.

קמתי ובחוץ כבר היה חשוך, יואב כמובן כבר לא היה לידי, 'לפחות השאיר פתק' אמרתי לעצמי.

"ישנת כמו מלאך, לא רציתי להעיר אותך, יואב" יותר יבש מזה לא יכול להיות.

  הימים הבאים עברו כרגיל, קמה בבוקר, הולכת קצת לסטודיו, מציירת פה ושם, אין מוזה ואין חשק, וחוזרת הביתה, לבד כמובן. בדיוק כשהכנסתי את המפתח לדלת, הטלפון צלצל, טלי.

 "נו באמת, אל תגזימי" אמרתי לה

"כן!! אני לא מגזימה בכלל, אני באמת חושבת שהוא מתעסק עם מישהי" יבבה "הוא לא מתלהב ממני יותר, נשאר הרבה יותר זמן בעבודה, בקושי מדבר איתי, ומה? אנחנו נשואים בקושי חודש וחצי" אמרה בדמעות וליבי נשבר נקרע ונמעך.

אני חייבת לעזוב אותו, החלטתי. 'אני אעזוב אותו?'

הקדמה קטנה לפני,

אם מישהו קורא כאן (למרות שזה לא נראה סביר)

תראו נוכחות, באמת הייתי רוצה חוות דעת על הסיפור,

אני לא יודעת אם הוא טוב, נחמד, או לגמרי גרוע..

אשמח לשמוע דעות של אנשים.

הגעתי לבית החולים והבחנתי באמא יושבת על כורסא בחדר ההמתנה.

"מה קרה? איפה הוא?" שאלתי את אמא

"הם לא מדברים. הכל מעורפל." ענתה לי, עיניה היו נפוחות ואדומות. היא נראתה תשושה.

"את נראית נורא אמא"

"תודה, גם את נראית מקסים" ענתה בחצי חיוך.

"לכי לקנות לך קפה, אני אשאר פה, אודיע לך אם יהיה שינוי. מבטיחה."

"טוב, אולי באמת לא יזיק לי קצת אוויר"

ישבתי על הספסל ובהיתי בחלל. צירוף מקרים קצת מפחיד.

הפריצה לדירה מאתמול עוד הטרידה את מחשבותיי. איך יכלו לדעת? רק אני יודעת ואבא יודעים. זו הייתה תעלומה מפתיעה בצורה רעה.

רופא צעיר קטע את הירהורי, וחיפש את "גברת ברקוביץ",

"זה בסדר, אני הבת שלה, תעדכן אותי, מה קורה?" יריתי אליו בלחץ.

"אני מצטער.." הוא שינה את הבעת פניו.

רק אל תגיד את זה, רק אל תגיד את זה, התחננתי בליבי.

"לא הצלחנו להציל אותו"

החוורתי, התיישבתי. לא ידעתי איך להגיב. בהיתי ברצפה.

"סיבת המוות לא ידועה לנו, אנחנו צריכים את אישורה של גב' ברקוביץ' על מנת לשלוח אותו לנתיחה ולדעת מהי סיבת המוות"

לא שמעתי אותו כמעט, לא הקשבתי, כל הצלילים מסביבי נחסמו.

יכולתי לשמוע רק את המחשבות שרצות וקודחות לי בראש.

הפריצה והמוות, צירוף מקרים מוזר, או שאולי כמו שאומרים, אין כזה דבר צירופי מקרים?

הלוויה הייתה קשה. אבא היה איש טוב ואהוב, היה לב לו רחב ואנשים אהבו אותו. הרבה דמעות. טלי התפרקה על כתפו של יואב ואני בכיתי בצד, לבד.

בהתחלה הפריצה והתקיפה, עכשיו אבא, 'איזה צרות עוד מחכות לי?' הרהרתי.

אהבתי את אבא, היה לי קשר מיוחד איתו. לא האמנתי שככה פתאום הוא איננו יותר. המחשבה על זה החלישה אותי.כשהסתיימה הלוויה נסענו לבית הוריי, לשבת שבעה.

המון אנשים הגיעו לניחום האבלים, חברות, מכרים של טלי ויואב,

חברות של אמא מהקאנטרי, מכרים של אבא, אנשים מהעבודה,

לא היינו לבד, אבל הרגשתי ככה, הרגשנו שננטשתי, אמא בעולם משלה, טלי עם יואב, אבא כבר לא כאן.

ישבתי בצד ודיברתי עם יעל, פתאום קלטתי את מבטה של אימי. פניה היו חיוורות, היא הייתה בטלפון.

עיניה נפתחו לרווחה, היא נראתה כאילו חטפה הרגע התקף לב. מיהרתי לקראתה,

"אמא? מה קרה? הכל בסדר?" אמרתי בקול מודאג ומבוהל.

"זה.. זה אבא שלך.." אמרה בגמגום.

"מה איתו?"

"הוא.. הוא מת.."

"מה? ברור שהוא מת. אמא מה קרה??" לא הבנתי מה נפל עליה

"הוא מת.. הוא מת כי הוא הורעל".

כשקמתי, עדיין בחלוק הרחצה שלי,  כאב לי הראש, הייתי מבולבלת, הסתכלתי סביבי, אבל הכל היה במקומו.

צעדתי לכיוון החדר, מה שראיתי גרם לידיי לרעוד. בלאגן, הכל הפוך. המצעים קרועים, המיטה שבורה. הארון הפוך על הרצפה, המגירות פתוחות ומרוקנות, כל הבגדים שלי מפוזרים ברחבי החדר, רק דבר אחד נשאר במקומו. רצתי לעבר השידה שליד מיטתי, הרמתי בידיים רועדות את התמונה שלי ושל טלי, הפכתי אותה, הוצאתי אותה מהמסגרת, ונשימתי חזרה, זה עדיין שם. החזרתי את התמונה, וחיבקתי את המסגרת. הנחתי אותה במקומה.

מישהו ידע איפה ומה הוא אמור לחפש, ואולי הוא מצא. אבל למה זה עדיין כאן? למה הוא לא לקח את זה?

הראש עדיין כאב מהמכה שהחטיפו לי, אני לא ממש רגילה לדברים כאלה.

חשבתי לעצמי שזה מוזר. כל הבית מסודר, רק החדר "נפרץ", כאילו מישהו ידע איפה הוא אמור לחפש.

טוב, לפחות זה עדיין בטוח. הלכתי לחדר השינה והתחלתי לסדר הכל.

בין הבגדים, פתאום ראיתי נצנצוץ קטן. התכופפתי, שרשרת זהובה בעלת תליון משולש, עם שתי קרניים הבולטות ממנו.

לא ראיתי אותו אף פעם. החלטתי לשמור אותו בינתיים.

החלטתי שאמשיך לסדר מחר, צנחתי על המיטה, ונירדמתי.

התעוררתי לצלצול הטלפון. השעה הייתה חמש.  ישנתי המון, לא שמתי לב בכלל.

הרמתי את הטלפון ועניתי בקול ישנוני, יואב החליט סוף סוף לבקר.

קמתי לאט מהמיטה, הראש כאב, הרגשתי כבדה, צעדתי בעייפות למקלחת ושטפתי את עצמי.

סידרתי את שאריות הבלאגן מאתמול, ובדיוק כשניגשתי להכין לי קפה הפעמון צלצל.

פתחתי את הדלת.

לא עברו חמש דקות ומצאנו את עצמנו מתגלגלים במיטה.

"התגעגעתי אליך" אמרתי לו.

"גם אני אלייך, אינדיאנית קטנה. חשבתי עלייך כל הזמן" אמר בזמן שהוריד את מכנסיי.

לא הספקתי להפשיט אותו והטלפון צלצל.

"אל תעני" אמר לי.

"ואם זה חשוב? חכה רגע, אני כבר באה.. אל תזוז" קמתי מהמיטה בחיוך שובב. שיחכה. אני חיכיתי לו שלושה שבועות כשהוא נהנה בירח הדבש עם טלי ומי יודע מה עשו שם.

"ענת? זו אמא. תגיעי לבית החולים מהר" אמרה לי אמא בבכי.

"מה? מה קרה? אמא, דברי איתי" דאגתי, אבל היא כבר ניתקה.

הלכתי לחדר והתלבשתי מהר.

"היי היי, מה קרה? למה את מתלבשת?" שאל יואב.