אם הייתם שואלים אותי לפני שבוע מה הרגש הכי משמעותי אצלי באותו רגע, הייתי אומרת- לחץ.

יום שבת שעבר, ישבתי בבית מתפוצצת מלחץ והתרגשות, מכיוון שלמחרת הייתי אמורה להגיע לשגרירות ארצות הברית במטרה להוציא ויזה.

מי שהוציא ויזה בעבר, מכיר את התלהיך, מי שלא, תנו לי לתאר לכם זאת במילה- נורא.

את התאריך לראיון קבעתי שבועיים לפני. ישבתי מול האתר באינטרנט ומילאתי במשך שעתיים פרטים, וטפסים. אחר כך הלכתי לדואר ונפרדתי מ 131 דולר- האגרה לויזה.

ןביום ראשון שעבר, הגעתי על הבוקר לשגרירות.

יש לציין שכבר לפני היה מספר לא מבוטל של אנשים, כולם עומדים עם ניילוניות שמכילות טפסים, תשלומי אגרה, דרכונים ותצלומים [לא פספורט רגיל, תמינה בגודל 5X5, רקע לבן, בלי חיוך ושרואים את האזניים].

הזמן עובר, ואני מתחילה לפתח שיחות עם האנשים שמסביבי, לאן? כמה זמן? כבר יש תכנון?

אנשים קונים כרטיסים לפני שהם יודעים שיקבלו ויזה.. מה ההגיון?

אחרי העמידה הממושכת בתור בחוץ, בפנים זה כבר עבר מהר יותר.

עד שהגעתי לראיון עצמו.

אני דמיינתי את כל עניין הראיון בתוך חדר קטן, אבל לא. המקום נראה כמו סניף של דואר, עם מלא אשנבים ובכל אשנב יושב/ת קונסול.

אני נפלתי על אחת כלבה. אלוהים ישמור.. נכון, קצת בעייתי בגילי להוציא ויזה, כי הם חיים בחרדות שכולם הולכים לעבוד שם. אבל הבאתי תלושי משכורת  וקבלה ששילמתי ללימודים באוקטובר, אז אני מניחה שזה מה שנתן לה את האור הירוק לתת לי את הויזה.

לא לפני שהיא העבירה אותי מסכת של שאלות וייסורים.

זונה.

אבל, סוף טוב הכל טוב- היא החליטה להעניק לי את הויזה!

איך שהסתובבתי דפקתי את החיוך הכי גדול שיכולתי והלכתי לשלם את המשלוח של הדרכון.

מה שמצחיק, שכל הזמן הזה, החבר'ה שגיעו בין הראשונים [ואני ביניהם] שמרו על סדר קבוע, של מי שהיה קודם. ממש בקטע של אם מישהו עבר לפני את הבדיקה הבטחונית הוא אמר לי- בואי, את היית לפני.

מוזר?! מאוד! מפתיע? מאוד!

כייף? מאוד!

ומה הכי טוב?! אני נוסעת עוד שבועיים :D

שיהיה שבוע נהדר

טוב לחזור לפה אחרי כל כך הרבה זמן..

:)